קטיה היא אשה צעירה שגדלה בקייב, עם אמה וסבתה. את אביה לא הכירה. נדמה שגם האם לא בטוחה בזהותו. הסבתא, אנה, גדלה אף היא אצל סבתה. אביה היה יהודי ונלקח, יחד עם אמה, לגיא ההריגה.

אנה גדלה בתקופה הקומוניסטית, תקופה נטולת "עצמי". רק עתה היא לומדת להנות מעט מן האינדיבידואליות.

אבל זהו סיפורה של קטיה.

את קטיה פוגשת הקוראת בדירתה בתל אביב. קטיה היא מה שמכנים "אשה מוחזקת"; אין היא צריכה לעבוד לפרנסתה, יש לה כל צרכה, ויותר. גם אמה וסבתה שנותרו בקייב אינן חסרות דבר.

עד שבאה הקורונה  וטרפה את כל הקלפים.

אבל עוד לפני הקורונה, נפרשים בפני הקוראת חייה של קטיה כנערה מנוכרת בבית הספר שלה, קצת דיסלקטית ולכן מתקשה בלימודים. סבתה חושבת שההכרה והטיפול בדיסלקציה הם בכלל כלים של הקפיטליזם, להרוויח מחולשותיהם של בני האדם.

… כמו שסבתא נהגה לומר: 'הקפיטליזם מעודד בכיינות, מישהו תמיד מרוויח משהו מהחולשות שלך. עכשיו יש מבחר של מכונים שמעשירים מישהו בגלל שההורים לא מוכנים לקבל ילד לא מושלם.' …" (עמ' 167)

בהכל היא מתקשה, קטיה, חוץ מאשר בלימודי היסטוריה. איכשהו המורה מהלך עליה קסם. כל כך מהלך, עד שנדמה לה שהיא מתאהבת בו, בינה לבינה, מה שלא מפריע ללשונות הרעות בבית הספר לנסות להכפיש את שמו בצמוד לשמה. הוא באמת מורה טוב, כזה שהופך את ההיסטוריה למשהו מרתק. כזה שאפשר ללמוד אצלו. עד שהוא עובר למקום אחר, וליבה נשבר.

.. . הוא רצה שילמדו, הוא אהב ללמד והוא לא הסתפק במדדים הרשמיים להצלחה כגון מבחנים משווים.  הוא רצה שיסתקרנו, שיחיו את העבר. העבר היה בעיניו העולם שבו ניתן לאדם לבקר בלי חשש. הוא גם אמר להם זאת במפורש: תחשבו על העבר כמו על צפייה בסרט, אתם יכולים לראות הכול, לשמוע הכול, לשמוח, ליהנות, גם לכאוב ולהיבהל, אבל בידיעה ברורה שלא יאונה לכם כל רע." (עמ' 95)

חוץ מהעיסוק בלימודים, תוספת קטיה יום אחד את עינו של צייד כשרונות מאיזו סוכנות דוגמניות, והיא נקראת אליהם, למרבה פליאתה. עוברת קורס דוגמנות ומתחילה לצאת לתצוגות ברחבי אירופה ולהרוויח מספיק כסף כדי שלמשפחתה, אמה וסבתה, ירווח קצת.

כך פגשה את ואדים, אוליגרך רוסי המבוגר ממנה בלא מעט שנים. ואדים יעביר אותה לתל אביב, ושם יפגוש בה ככל שהוא יכול, בין עסקיו למשפחתו. נדמה שיש שם סיפור אהבה מיוחד, עד שבאה, כאמור, הקורונה, והפכה הכל.

בין לבין ויותר מן הסיפור, ישנה כאן כתיבתה המופלאה של שושי בריינר, זו שנתקלתי בה כמעט במקרה בעבר, בספר "כתב סתרים", ומיד התאהבתי בכתיבה המופלאה הזו.

הסיפור כאן, ב"כמעט אולימפוס" כמעט בנאלי, וכל כך מוכר; משפחה ובה שלושה דורות, רק נשים, חיי המחסור באחת מארצות ברית המועצות לשעבר, לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, אשה צעירה הנחלצת, באמצעות תמיכה ממאהב… כתיבתה של בריינר, כאמור, הופכת את הספר לפנינה מלוטשת.

הסבתא, אנה, למשל, מגלה את חדוות הקריאה. היא מתמקדת במיתולוגיה היוונית (מכאן שם הספר) ממש במקרה, משום איזה חוסר הבנה בשיחה עם הספרן בספריה. תחילה היא נשלחת לקרוא ספר שאין להוציאו מן הספריה, ועל כן נאלצת לקרוא בחברת אנשים אחרים:

….לקרוא בחברת עוד  אנשים, הנה לך מעשה שלא יעשה. כמו להתקלח ביחד, חשבה אנה. היא כל כך אוהבת לשכב במיטה, ראשה שעון על כר גבוה… מחשבותיה המלוות את הספר מתעופפות להן בחדר ונתקלות רק בקירות, מותר לה לצחוק ואפילו להזיל דמעה בלי שאיש יבחין בה, מותר לה להיספג אל הסיפור עצמו ולרגעים לצאת ממנו אל עצמה ואל חייה… לעיתים גם מותר להרגיש ריגושים, עקצוצים בעור הקרקפת או באזורים מוצנעים יותר, לנשום מעט בכבדות בלי להתחלק עם שום עין צופייה. …" (עמ' 45)

הסבתא, אשה קשוחה, כמעט שאינה מראה רגשות, כזו שפעם האמינה בקומוניזם:

… יש בסבתא איזו מוצקות חסרת רחמים עצמיים, היא לא מספרת לעצמה סיפורים והיא מתרחקת מכל רגשנות. 'רגשנות', היא אומרת, ' זה הלוקסוס שמרשים לעצמם אנשים שיש מאחוריהם גב. מישהו שיכול להחזיק אותם כשהם מתרככים. או כאלה ששותים ואז נדמה להם שהעולם הוא מקום רך.'…" (עמ' 108)

… האדם הסובייטי נכון לחיי עמל ומעל הכול הוא מבין שטובת הכלל חשובה מטובתו. שומה עלינו לעשות את המוטל עלינו בכל לב למען חיינו המשותפים. קשיים ומכשולים לא ירתיעו אותנו ממילוי חובותינו. תלונות הן חלקם של רכי הלב  שאין לנגד עיניהם ולא כלום מלבד  צורכיהם הקטנים והאנוכיים. …" (עמ' 227)

וישנם התיאורים של חיי המשפחה שנקרעת לפתע, משום שקטיה עוברת לישראל, לתל אביב, ארץ שהחיים בה כל כך אחרים מאלה שהכירה. הפסיקה לעבוד, משום שאין לה עוד צורך לפרנס עצמה. ונקרעת מגעגועים לאם ולסבתא שהשאירה מאחור. ואדים חושב שכך צריך. כך יוכל לשמור אותה לעצמו.

וישראל, היא מין ארץ כזו שהכל בה אחר ושונה.

…החורף הישראלי נטול שיניים, מין קיץ שנמתח ונמהל שלא בטובתו ומשאיר אחריו שובל מאובק. הכול מצפה למים, השמיים נטולי העננים, האספלט האפור, העצים שלא השירו את עליהם, האנשים הממשיכים ללבוש את בגדי הקיץ הדהויים מרוב כביסות. רק הציפורים שבאו מארצות הקור מצייצות בשמחה ופליאה על החום שהזדמן להן תחת הקור הנורא שהיה ממית אותן על ענפי העצים העירומים והקפואים במולדת. …" (עמ' 171)

ואז באה הקורונה, והפכה את החיים של כל גיבורות הספר וגיבורות המשנה. מסביב המוות משתולל, ואי אפשר יותר להיפגש, רק בשיחות וידאו ובמיילים. וכל מה שפעם היה חשוב הופך לפחות חשוב, פחות עקרוני.

…המוות כל כך מיישר את כל הקמטים של האנשים. כל הדברים שהפחידו אותם או גרמו להם צער, כל הדברים שעשו אותם מצחיקים וקטנוניים נעלמים, הרי כולנו רק ילדים שחיים כאן רגע לפני שהאדס שולח את כארון הספן לאסוף אותנו במעבורת שלו. …."  (עמ' 261)

ספר שיותר מהסיפור שבו מכיל את המלים והמשפטים בהם הוא מסופר, אלה ההופכים אותו לתענוג צרוף בכל הזמן שהוקדש לו.

וכדאי גם לכם ולכן.