הוצאת עם עובד לקחה על עצמה, בשנים האחרונות להוציא לאור מחדש, או בכלל, במקרה שטרם יצאו לאור בעברית, את ספרי אגתה כריסטי. אינני יודעת אם כל הספרים שכתבה יתורגמו ויצאו לאור מחדש, אבל  זוהי בהחלט יוזמה שיש לברך עליה בכל יום, כי, ובכן, אגתה כריסטי.

פעם קראתי את ספריה בעטיפה רכה, עם כריכות "מפתות" , בדרך כלל בהוצאת מ. מזרחי,  ככל ש"נפלו" לידי; לפחות חלק מן הספרים האלה לא מצאו מקומם בספריה ה"מכובדת", ולכן אני כה נהנית לקרוא בפעם הראשונה, או בפעם האני-לא-יודעת-איזו, אך בתרגום חדש, כל ספר וספר המגיע לידי.

כי אגתה כריסטי.

גיליתי (שוב, יש לציין) לשמחתי, כי בספריה של כריסטי אין כל משמעות לזמן בו נכתבו ופורסמו לראשונה; כמעט על-זמניים. אמנם אין בהם טלפונים סלולריים, וכשאפרכסת הטלפון הקווי אינה מונחת במקומה, הרי שהשיחה אינה מתנתקת, והמתקשר אל אותו הטלפון לא מצליח  לעשות זאת כלל, ואנשים ונשים נוסעים כדי  לדבר ולהפגש, אבל חסרונו של הסלולרי כלל אינו מורגש, ואין שום תהייה אצל הקוראת למה הם לא משתמשים באמצעי תקשורת בני זמננו (יש סופרים שאני לא מצליחה להימנע מהרהורים כאלה).

הספר הזה, שהגיע אלי אך לאחרונה, עבר מייד לקדמת הערימה של הספרים הממתינים לתורם. כי כריסטי. ואכן לא התאכזבתי,, אף לא קצת.

ריצ'רד אברנתי מת. הוא כבר היה מבוגר דיו, וחולה לא מעט, שלא לדבר על שבור לב לגמרי, אחרי מות בנו היחיד בפתאומיות (בנו האחר מת בילדותו).

כל בני משפחתו הקרובה, אחים, גיסות ואחיינים, התכנסו לרגל ההלוויה, למעט אחיו החולני ששלח רק את אשתו. ולאחר ההלוויה התכנסו באחד מחדרי הבית כדי לשמוע את פרטי הצוואה.

להפתעתם, גילו כי במקום להוריש את מרבית הונו ורכושו לאחיו החולני, או לאחד מאחייניו, בחר לחלק את  עיקר הירושה (למעט סכומים פעוטים יחסית לאלה ששירתו אותו לאורך השנים) שווה בשווה בין אחיו ואחייניו. לאכזבתו של אחיו החולני, זה שלא הגיע להלוויה, שציפה לקבל את חלק הארי של הירושה.

בסופה של הפגישה המשפחתית עם עורך הדין, הזכיר מישהו מן הנאספים כי למרות שריצ'רד אברנתי היה חולה ואבל, הרי שמותו היה פתאומי.

'אבל זה הושתק בצורה מאד מוצלחת, נכון?' אמרה קורה.
כולם בהו בה והיא הזדרזה להסביר.
'אני חושבת שטוב עשיתם', אמרה בחיפזון. 'ממש טוב. זאת אומרת – הרי ממש לא רצוי – שיתחילו לדבר על זה בראש חוצות. מאד לא נעים לכולם. דבר כזה לא צריך לצאת החוצה, זה צריך להישאר בחוג המשפחה'.
תהייה כפולה ומכופלת הצטיירה על הפנים שהופנו אליה.
מר אנטוויסל אמר:
'באמת, קורה, אני לא ממש מבין למה את מתכוונת'.
קורה לנסקנט סקרה את בני המשפחה בעיניים גדולות ומופתעות. היא צידדה את ראשה בתנועה ציפורית.
'הוא הרי נרצח, לא?' אמרה." (עמ' 25)

בבדיקות ראשונות שעושה עורך הדין, מר אנטוויסל, עורך דין שמירב שנותיו כבר מאחוריו, שהיה ידיד קרוב של ריצ'רד אברנתי המנוח, עולה כי כל היורשים העיקריים נמצאים במצב כספי בעייתי, וכי הירושה הצפויה הינה חבל הצלה לכל אחד ואחת מהם.

זמן קצר לאחר ההלוויה נרצחה גם קורה, האחות, שהעירה את מה שהעירה לאחר הקראת הצוואה. רצח אכזרי במכות גרזן, ועתה נדרשת חקירה נמרצת יותר גם בעניין מותו של ריצ'רד אברנתי, שלמרבה הצער גופתו נשרפה, ועל כן לא ניתן יהיה לאתר עקבות רעל אם היה וראיות בכלל.

מר אנטוויסל פונה אל ידיד קרוב אחר שלו, הרקול פוארו, שכבר פרש מעסקי הבילוש, אך מוכן תמיד, אם העניין מעניין אותו, לסייע בפתרון תעלומות.

פוארו נפגש עם כל אחד מבני המשפחה, באמתלות שונות, וכן עם בני ובנות הלוויה, משרתים ושאר מקורבים, ומנהל חקירה,, עד סיומה (הקליימקסי בעבור הקוראת), וכל זה מבלי שתגלה קודם לכן, או לפחות תנסה לנחש מיהו הרוצח, או מיהי הרוצחת.

למען האמת, משפט אחד שנאמר על ידי אחת הדמויות מוביל את פוארו לפתרון התעלומה, אך הקוראת (שהיא אני) כלל לא שמה לב לחריגותו של אותו משפט, ולמסקנות שניתן להסיק ממנו.

עניין אחר שמשך את תשומת לבי הוא ה"פלישה" למחשבותיהם של גיבורים נוספים, מלבד פוארו, כך שניתן היה (בניגוד לספרים אחרים של כריסטי, ככל שאני זוכרת, אך אולי פשוט שכחתי) לדעת על מה הם חושבים, ואולי להעזר במחשבות אלה, כדי לנסות לנחש מהו פתרון התעלומה.

הספר כולו מהווה מקור הנאה מהפך דפים, ואין לה לקוראת אלא להמליץ לכל לקרוא גם את הספר המשובח הזה.

ועוד ציטוט אחד, מפי האורקל – פוארו – שאיני יודעת כמה הוא נכון, אך בהחלט מעיד במשהו על דמותו של הבלש הבלגי:

'נשים אינן נדיבות', העיקר פוארו. גם אם לפעמים הן אוהבות. …'" (עמ' 107)

כדאי