גילוי נאות: את אמיר תיבון אני מכירה מזה מספר שנים. תיבון חי עם משפחתו בקיבוץ נחל עוז, הקיבוץ אותו עזבתי לפני כך וכך עשורים, ואמי ושני אחי עדיין מתגוררים בו. לפני שעברו לביתם החדש בשכונה החדשה, גרו בני משפחת תיבון בסמוך לביתה של אמי, כך שכמעט בכל ביקור שלי בקיבוץ נפגשו דרכינו על השבילים.

גם את אמו של אמיר תיבון – גלי מיר-תיבון – אני  מכירה, מאז קראתי את (וכתבתי על) ספרה המצוין  "רשימת האמהות", העוסק בשואת יהודי רומניה.

גילוי נאות נוסף: בשבת, השבעה באוקטובר, 2023, התארחתי (מזה מספר ימים) אצל אמי, יחד עם אחותי, לקראת חגיגות השבעים לנחל-עוז, וכך מצאנו עצמנו, ממש כמו משפחת תיבון, סגורות בממ"ד במשך שעות על שעות, שומעות את רעשי המלחמה מחוץ לבית, חרדות כל הזמן שמה יכנסו אל ביתנו, ומה יעלה בגורלנו אז, ניזונות במידע בעיקר מקבוצת הווטסאפ המקומית ומן הרשתות החברתיות, ומחכות (ומחכות) לצבא שבושש לבוא.

שתי תמות יש לספר הזה: האחת – תולדות קיבוץ נחל עוז,  האחזות הנח"ל הראשונה, שהוקמה בשנת 1951, והתאזרחה בשנת 1953. בשבעה באוקטובר, 2023, בשעות הערב, אמור היה הקיבוץ יחד עם מאות אורחים ומזומנים לחגוג שבעים שנים להיווסדו.

ב־29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האו"ם החלטה על סיום המנדט הבריטי בפלשתינה ועל הקמת שתי מדינות לאום בארץ: מדינה יהודית ומדינה ערבית. תוכנית החלוקה של האו"ם היתה אמורה להשאיר את כל האזור סביב העיר עזה, כולל הנקודה שבה יוקם בעתיד נחל עוז, בידי המדינה הערבית"

נחל עוז, שהוקם בתחילת שנות ה־50 במרחק של פחות מקילומטר מגבול ישראל עזה, הוא באופן רשמי הקהילה הישראלית הקרובה ביותר לעיר עזה. בין הנקודה המערבית ביותר בקיבוץ לבין קו הבתים המזרחי ביותר של שכונת שג'אעייה, מעבר לגבול, מפרידים כ־800 מטרים."

הגבול עם עזה באותן שנים לא כלל גדר או חומה, אלא רק תעלה שנחפרה בקרקע בין התלמים בשדות וסימנה את המקום שבו מדינת ישראל נגמרת ו"רצועת עזה" מתחילה. קו הגבול נקבע במסגרת הסכמי הפסקת האש בין ישראל למצרים בסיומה של מלחמת 1948, מלחמת העצמאות הישראלית."

את הגבול הזה הכרתי היטב בימי ילדותי, עת היינו מטיילים בשדות המשק, ולעתים הגענו עד הגבול, עד התעלה, וידענו, אף כי היינו ילדים קטנים בגן ובכיתות הנמוכות, כי אסור בשום אופן לעבור לצידה השני של התעלה. משום שבכך "נעבור את הגבול".

בנוסף למסמכים מן הארכיון הקיבוצי, פגש תיבון גם בחלק מחברי הקיבוץ, וותיקים, ביניהם ממייסדיו, חברי הגרעין הראשון שאזרח את הקיבוץ, ואחרות ואחרים שהגיעו בעשורים האחרונים.

התמה השנייה, העיקרית בספר, שהיא גם סיבת כתיבתו היא ארועי השבעה באוקטובר, 2023, היום בו נהפכו חייהם של תושבי הקיבוץ, יחד עם רבים מתושבי עוטף עזה, וכן, כל מי שהיה באזור, כל מי שהיו לו חברים או קרובים באזור, ובכלל – כל תושבי מדינת ישראל.

סיפורו של היום הזה – השבעה באוקטובר, מתחלק בין חוויותיהם של בני משפחת תיבון, שהקיצו, כמו כולנו, בשעת בוקר מוקדמת לקולן של אזעקות "צבע אדום" בלתי פוסקות ושריקות פגזי המרגמה. לאלה הצטרפו מעט מאוחר יותר קולות ירי, רעם נפץ הרימונים, ושלל קולות מלחמה.

כל תושבי הקיבוץ נקראו להסתגר בבתים, לנעול דלתות חיצוניות, לסגור תריסים, לנעול ממ"דים (מי שיכול. ממ"דים לא אמורים להינעל), לכבות אורות ולהיות שקטים, שקטים מאד. שלא יישָמע כל קול מבחוץ.

הממ"דים בנחל עוז ובשאר קהילות הגבול נבנו כדי להגן על התושבים מפני ירי רקטות ופצצות מרגמה, לא כדי לשמש מרחב מבוצר במקרה של פלישת מחבלים."

ובתוך הממ"ד, בדרך כלל אין אוכל או שתייה, בוודאי שאין שירותים (זה לא תקני), ובחלק מן השכונות פסק החשמל, חלק מהזמן, או, כמו אצל משפחת תיבון – כל הזמן. (לנו שיחק המזל, והחשמל נשאר איתנו כמעט לאורך כל הזמן הארוך שחיכינו. חשמל פירושו תקשורת סלולארית על גבי רשת הווי-פי, אפשרות להטעין טלפונים סלולריים, ולהיות בתקשורת עם העולם החיצון).

מטח פצצות המרגמה של שבת בבוקר שיבש לגמרי את התוכניות. "מסיבה כבר לא תהיה בערב", מירי אמרה לי בזמן שארזנו את המזוודות של הילדות. ועדיין, באותם רגעים, לא היינו לחוצים או מודאגים במיוחד. הבנו שאנחנו בפתחו של "סבב" לחימה, עוד אחד בשרשרת בלתי נגמרת של אירועים מסוג זה.
לאירועים הללו היה לרוב מבנה קבוע: חילופי מהלומות של כמה ימים בין ישראל לחמאס (או אחיו הקטן, הג'יהאד האסלאמי); פינוי מהיר משטח הקיבוץ למרכז הארץ; שהייה של כמה ימים מחוץ לבית – לרוב לא יותר משבוע; וחזרה הביתה עם הכרזתה של הפסקת אש, רגע אחרי הנאום שבו ראש הממשלה מודיע שחמאס "ספג מכה קשה" והוא כעת "מורתע וחושש להתעמת איתנו.
לא היתה לנו שום סיבה לחשוב שהפעם זה יהיה אחרת."

עוד מאותו היום, מוסיף תיבון את סיפור הקרב הלא-יאמן שהתחולל במשך כל היום ברחבי הקיבוץ, עת עוד ועוד לוחמי חמאס, ובשלב מאוחר יותר בוזזים ועוד פולשים אל חצר הקיבוץ, אל בתיהם של חברות וחברים, הורגים, חוטפים, משדרים בפייסבוק מתוך בתים שנפלשו, ומול המאות נלחמו מיעוט שבמיעוט – סגן הרבש"ץ ומפקד כיתת הכוננות, יחד עם לוחמים ספורים, פחות מעשרה, מסתערבי מג"ב, שנשארו ללון בקיבוץ.

עזרה וסיוע חיצוניים ללוחמים במקום, הגיעו רק בשעות אחר הצהריים המוקדמות, עת חיילים מיחידת מגלן, שהתארגנו ביניהם לבין עצמם, מבלי לקבל הוראות "מלמעלה" , וכן לוחמים נוספים שהתארגנו אף הם בינם לבין עצמם.

אל אלה חברו שני אלופים במילואים – נועם תיבון, שנזעק בבוקר לצאת ולהציל את בנו, אמיר, וישראל זיו, שאף הוא יצא לכיוון דרום כדי לסייע בלחימה.

הפרטים האלה הם הפרטים היבשים של מה שאין שום דרך לכנות במלים: את הקרב על נחל עוז (כמו קרבות אחרים באזור) ניהלו אנשי כיתות הכוננות, במקומות שהתאפשר, וחיילים "מתנדבים" שלא חיכו להוראות ולפקודות שבוששו להגיע, אלא חתרו למטרה – הצלת תושבי העוטף.

כשישבתי בממ"ד, עם אמי ואחותי, הבנתי, די מהר, בתוך כארבע שעות, שאנחנו לעצמנו. הצבא לא מגיע להלחם ולחלץ אותנו. אין בכך כל הגיון חשבתי לעצמי, ואני ממשיכה לחשוב כך עד היום. זה לא הגיוני שמדינה לא מגנה על אזרחיה.

את המשפט הזה מצאתי גם אצל תיבון:

זה לא הגיוני, חשבתי לעצמי…"

וגם את התיאור הכה מדויק (מפיו של אחד מחיילי מג"ב שנלחם מהבוקר):

כל הזמן שאלנו איפה הצבא, ואף אחד לא ידע. התחלתי לחשוב שחיזבאללה תקף במקביל בצפון, ואולי גם האיראנים הפציצו את תל אביב, ובגלל זה אף אחד לא מגיע אלינו", סיפר.
"חשבתי שכולם שכחו את הקיבוץ הקטן הזה. והבנתי שאנחנו פשוט הולכים להילחם כאן עד שתיגמר לנו התחמושת. ואז כולנו נמות".

לאורך כל היום כולו הגיעו אלינו עוד ועוד ידיעות, עוד ועוד קריאות נואשות דרך קבוצת הווטסאפ המקומית. ממנה למדנו מי שומע מחבלים על המרפסת, ואצל מי הם בתוך הבית. מי לא עונה לקריאות, ובעיקר – שהצבא לא מגיע (זה לא נכתב מפורשות, אך השתמע).

אמיר תיבון, שסיפורו הבלתי יאמן (באמת בלתי יאמן, אני חוזרת על הביטוי הזה שוב ושוב) פורסם כבר בשמונה באוקטובר, 2023, יום למחרת השבת השחורה, אז עוד היתה החוויה כולה טרייה ובלתי מעובדת, הרחיב וחקר את מאורעות אותו היום, מה הוביל אליו, ובעיקר – מה קרה בקיבוץ נחל עוז ביום שבת השבעה באוקטובר, 2023. הספר הזה איפשר לי להבין קצת יותר ולצייר לעצמי תמונה ברורה מעט יותר מזו שהיתה לי לפני כן. מאז אותה שבת אני מנסה ללקט עוד ועוד פיסות מידע – מה קרה? מתי? איפה? יותר מזה אני כמעט לא מסוגלת להכיל. גם לא את ה"למה" ו"איך".

הקריאה בספר הזה ארכה זמן רב יותר מהרגיל, משום שלוּותה בהרבה דמעות וכאב.

מעין ממואר של יום אחד ומה שהוליך אליו.

ומה היה אחר כך? כך שואלים בסופו של ספר. ובכן, "אחר כך" עוד לא הגיע. אנחנו עדיין בשלבים שונים של השבעה באוקטובר, 2023, כפי שמוזכר גם באפילוג של הספר (הספר יצא לאור בתום קצת פחות משנה מארועי אותה השבת). הלחימה עדיין נמשכת, תושבי נחל עוז עדיין לא חזרו (ברובם) לבתיהם, חטופים עדיין נמצאים בעזה. ואין איש יודע מתי ואיך זה ייגמר. ואין איש יודע מה ההגיון בכל זה.

הספר נכתב תחילה באנגלית ונקרא "שערי עזה", בהתיחס להספד המפורסם של משה דיין על קברו של רועי רוטברג, מא"ז נחל עוז שנרצח ב- 1956. גם רבש"צ נחל עוז בשבעה באוקטובר, 2023, אילן פיורנטינו, נהרג ביום הזה, בקרב עם המחבלים.

אני לא יודעת איזה שם מתאים לספר יותר.

הספר הזה, ראוי להיקרא ולהילמד, הן משום שהוא נקרא בשטף (כשלא בוכים) וכתיבתו מצוינת, והן משום שהוא תזכורת למה שהיה, במקום אחד, באותו היום שבו שונו חיינו.

קראו גם אתן/ם.