מי את חושבת שאת? – אליס מנרו

רוז גדלה בעיירה קטנה אחת בקנדה – הַנראטי, אונטריו – בצד הפחות טוב של העיירה, זה שחיו בו אלה שהיה להם פחות כסף מאלה שחיו בצד האחר, שהבתים שלהם היו קטנים יותר ומתוחזקים פחות, שהרחובות בהם היו מוארים פחות ונקיים פחות. אמא שלה מתה כשהיתה תינוקת, ואבא שלה נישא לפלו, ובהמשך נולד אחיה (למחצה) הקטן, בריאן.

הספר הזה הוא סיפורן של שתי הנשים – רוז ופלו. בעיקר רוז. האינטרקציות ביניהן, והחיים בכלל.

אליס מנרו היא סופרת של סיפורים קצרים, בדרך כלל, וברוב ספריה אין ממש קשר בין סיפור למשנהו. לא כך בספר הזה. הספר מורכב אכן מסיפורים קצרים, אלא שיש ביניהם קשר והמשכיות; כל אחד מן הסיפורים הוא אפיזודה, פרק בחייה של רוז. וכל פרק חיים כזה הוא המשך כרונולגי של הפרק הקודם.

ולא, אין כאן עלילה סבוכה, או איזה עניין שצריך לבוא על פתרונו; יש כאן סיפור חיים, רגיל למדי, ובכל זאת, תחת קולומוסה של מנרו הופך לסיפור יחיד ומיוחד ונפלא לגמרי. כמו שמנרו יודעת.

רוז הלכה לבית הספר בהַנראטי, בית ספר שבו למדו כולם, בית ספר שבו היה עליה להתמודד עם מורות עייפות, שאינן מצפות ממך לדבר, רק שתהיי בשקט, שלא תפריעי למנוחתן בהפסקות, שלא תטרידי אותן בבעיות שיש לך בבית, או בבעיות שיש לך עם תלמידים אחרים, כי ילדים, כידוע, יודעים להיות אכזריים ביותר, רק כמשחק, כי "ככה זה ילדים", כי הם לא הכירו משהו אחר.

"היא למדה להסתדר בזמן המלחמות הגדולות שקרעו את בית הספר פעמיים-שלוש בשנה. היא נטתה להיות ניטרלית, וזאת היתה טעות מרה; זה עלול להקים עלייך את שני הצדדים. השיטה הנכונה היא לתמוך באנשים שגרו קרוב אלייך כדי שלא תישקף לך סכנה גדולה מדי בדרך הביתה." ("זכות יתר" – עמ' 41)

חלק מן התלמידים נשרו מן הלימודים במהלך השנים, חלק המשיכו בכח האינרציה, מעטים המשיכו הלאה, ללמודים גבוהים יותר. רוז המשיכה. באמצעות מלגה.

בפעם הראשונה שרוז נסעה לבדה לעיר הגדולה, לקנות כל מיני דברים שצריך בבית, משום שנבצר מאמה החורגת, פלו, לסגור את החנות ליום, ציידה אותה פלו במעט כסף (שנתפר במעטפה לתחתוניה) והזהירה אותה מסכנות הדרך האורבות לנערות צעירות.

"פלו אמרה להיזהר מסוחרי נשים. היא אמרה שכך הם פועלים: אישה זקנה, אחת שנראית כמו אימא או סבתא, יושבת לידך באוטובוס או ברכבת ומתיידדת איתך. היא מציעה לך ממתק, שיש בו סם. בתוך זמן קצר את מתחילה להיחלש ולמלמל, ולא יכולה לדבר בשביל עצמך. עזרה, עזרה, צועקת האישה. הבת (הנכדה) שלי חולה, שמישהו יעזור לי בבקשה להוריד אותה כדי שתתאושש באוויר הצח. והנה ניגש אליכן ג'נטלמן מנומס, מעמיד פני זר, מציע עזרה. יחד הם מורידים אותך מהאוטובוס או מהרכבת, בתחנה הבאה, וזאת הפעם האחונה שהעולם הרגיל יזכה לראות את זיו פנייך. הם מחזיקים אותך בשבי במקום שהם מחזיקים בו את הנשים (לשם העבירו אותך מסוממת ווקשורה, ואת אפילו לא תדעי איפה את), עד שאת מגיעה לשפל המדרגה ונואשת לחלוטין, גברים שיכורים כבר שיסעו את קרבייך והדביקו אותך במחלה נוראה, נפשך מחוקה מסמים, השיער והשיניים נשרו. עוברות שלוש שנים בערך עד שאת מגיעה למצב הזה, ואז כבר לא תרצי להגיע הביתה, או שלא תזכרי את הבית, או שלא תמצאי את הדרך אם את עדיין זוכרת. ואז הם משחררים אותך לרחובות." ("ברבורי פרא, – עמ' 74)

ורק לא הזהירה אותה מן הסכנות היומיות והנפוצות הרבה יותר – אלה הממשמשים אותך ברכבת או באוטובוס, תחת המעיל שלך, ואת לא ממש יודעת איך להגיב ומה לעשות.

רוז, כאמור, המשיכה, כנגד כל הסיכויים בלימודים גבוהים, בעזרת מלגה ומלגת קיום.

מתישהו פגשה את פטריק, שבא מבית עשיר בהרבה מזה שלה, והיא נחשבה בת מזל מאד, על ידי כל הסובבות והסובבים אותה, כשהתארסה לו. משום שנערה שכזו, שבאה מבית כל כך עני, ש"תופסת" לה בחור עשיר שכזה, היא בוודאי בת מזל ומושא קנאה. היא לא היתה בטוחה באהבתה לו, היא לא היתה בטוחה שזה מה שהיא רוצה. היא ניסתה להפרד, ולא כל כך הצליחה.

"…היא אמרה שרצה אליו ונאחזה בו רק משום שלא ידעה איך להסתדר בלי האהבה שלו וההבטחה לדאוג לה; היא פחדה מהעולם ולא היתה מסוגלת לחשוב על שום תוכנית אחרת." ("העלמה הקבצנית" – עמ' 121)

אחר כך התחתנה ונולדה להם בת. ויצרו להם קשרי ידידות עם אנשים אחרים.

ואחר כך

ואחר כך

ועוד פרק בחיים, ועוד סיפור.

אליס מנרו כותבת סיפורים קצרים בדרך כלל, וכאן כתבה סיפור חיים (או חלק גדול מהם) בסיפורים קצרים עוקבים. כל אחד מן הסיפורים הללו יכול לעמוד בפני עצמו, וכולם ביחד הם השלם הגדול מכלל חלקיו.

כי זהו הספר הזה – שלמוּת.

חיים, לכאורה משעממים, לכאורה רגילים, הופכים בידיה של מנרו למעניינים ומרתקים.

וטוב שלקחו על עצמם בהוצאה לתרגם מספריה הישנים יותר של מנרו, שחדלה מכתיבה, או כך הצהירה לפחות. ולמרות שנכתב בשנות השבעים של המאה הקודמת, הריהו חדש וטרי ורלוונטי גם היום.

מומלץ ביותר.

ועוד כמה מובאות שאספתי לי במהלך הקריאה:

"'אני חושבת שזאת תפיסה רומנטית,' אמרה רוז בתקיפות ובקנאה. 'שצריך לסלוח לאנשים מחוננים.'

'את חושבת? אבל תמיד מתייחסים בסלחנות לאמנים גדולים.'

'לא לנשים.'" ("השתטות" – עמ' 132)

"…פטריק תמיד נתן לה כסף כשביקשה אבל הוא רצה לדעת כמה ולשם מה." ("השתטות" – עמ' 144)

"… היא חשבה איך אהבה מסלקת מעלייך את העולם, בין שהיא פורחת ובין שלא. .." (”המזל של סיימון" – עמ' 213)

מי את חושבת שאת? – אליס מנרו. תרגום: אורטל אריכה. הוצאת: מחברות לספרות. 253 עמודים

The Beggar Maid – Alice Munro

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי

אלה יווניה קוראת ספרים