צערו העתיק של הירח – נעמה דעי

אלמלא פרסם עמרי הרצוג ביקורת משבחת ומהללת בעתון "הארץ", מן הסתם לא הייתי לוקחת את הספר לקריאה, ולו רק משום מספרם הרב של הספרים המונחים על "מדף הספרים הממתינים לקריאה" בביתי; אך קראתי את הביקורת ולקחתי את הספר לקריאה.

במבט לאחור, ולאחר שכמעט בחרתי להפסיק את הקריאה כ- 20 עמודים לפני סוף הספר, נראה שהייתי צריכה ללכת אחר תחושת הבטן שלי; וזה לא שהספר לא טוב, הוא פשוט לא מספיק טוב, כזה שבעוד שבוע לא ישאר ממנו אלא זכרון רחוק, ובעוד שנה אצטרך לחזור אל הביקורת הזו כדי להזכר על מה הספר הזה בכלל?

יותם הוא בנה של יעל, שאביו מת עליו בצעירותו, ואמו נישאה בשנית, ואין הוא מוצא את מקומו בביתה, ועל כן עובר לחיות בבית אחותה הנשואה לרב באיזושהי התנחלות, בית שיש בו שבעה ילדים, והוא מתקבל כאחד מהם, למרות זרותו ומנהגיו האחרים.

אריאל, אחד האחים הצעירים, קרוב בגילו ליותם, נושא אליו עיניים מעריצות במידה מסוימת, ולכן בערב שבת אחד, כשיותם יוצא מן הבית בכעס, ואף רוכב על האופנוע שלו (עניין שלא יעשה בישוב דתי), אריאל הממהר אחריו, מוצא אותו עם הרעלת אלכוהול, ובהחפזו להזעיק עזרה מנסה לנסוע על האופנוע ומתרסק.

זהו הבסיס לסיפור, ממנו החלה שנת השיקום של אריאל, שנה במהלכה תתברר עוצמת הפגיעה; שנה במהלכה ה"מרד" של יותם והתרחקותו ילכו ויחריפו, וכל היחסים בתוך המשפחה יתערערו.

למרות שבראש כל פרק מופיע שם אחר, והדברים נמסרים כאילו מאותו אדם, הרי שהשפה דומה מדי מכדי שאפשר יהיה ממש להבחין מיהו /מיהי הדוברת, אם כי נקודת המוצא של הדובר/ת שונה, כמובן מאדם לאדם.

מעבר לכך – יש כאן הד לא ממש רחוק לשפה "אמונית" או "מתנחלית", והקורא/ת מן החוץ חסרה משהו בהבנת השפה הזו. ישנם גם מעין "חידודי לשון" כמו "התחתרות" או "מקייקת", שנראים יותר כמו התחכמות של הסופרת בינה לבין עצמה.

 

אפשר לקרוא; לא מוכרחים.

 

צערו העתיק של הירח – נעמה דעי. הוצאת: עם עובד. 283 עמודים

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

 

 

Share

תגובה אחת בנושא “צערו העתיק של הירח – נעמה דעי

  1. אסתי

    ״אפשר לקרא״? לא מוכרחים!!? כשאגיע ל״אפשר לקרא״ בטח אהיה על האולימפוס. תודה איריס שאת ממקדת ותודה על שאני מבינה . אחפש כעת המלצה שלך של ״חייבת לקרא״ (כבימים ימימה עם ״מעוף העורב״! כזה אני מחפשת)!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *