על הכריכה הקדמית כתוב (מתוך ביקורת על הספר) "אל תתחילו לקרוא את הספר הזה אם יש לכם תוכניות חשובות כלשהן. לא תוכלו להפסיק לקרוא". והם צודקים. מזל שחג עכשיו, ויש הרבה (מאד) זמן פנוי בין הארוחות, אז אפשר לקרוא את הספר הזה (כמעט) בלי הפסקה, אם כי צריך לישון לפעמים.
שוב אוסלו (הפעם חמה, הרבה יותר מאשר הייתם מדמיינים שאוסלו יכולה להיות), שוב הארי הולה, מפקח המשטרה הגאון, האלכוהוליסט, הרדוף על ידי צללי עברו, המקבלים הפעם ביטוי מוחשי כמעט בכל פעם שהוא עוצם את עיניו ומנסה לישון. רדוף על ידי עברו, המאיים על הקריירה (המקרטעת גם ככה) שלו), על ידי "האויב מבפנים" עצמו.
אשה צעירה נרצחת , אצבעה נקטעת וכוכב יהלום אדום נמצא בזירת הרצח. בעיצומו של הקיץ היא נרצחת, עת מרבית השוטרים והחוקרים נמצאים בחופשת הקיץ ואת המעטים הנותרים יש לגייס כדי לפתור את הרצח הזה ולתפוס את מבצעו.
אחר כך נעלמת אשה צעירה (קצת פחות) אחרת, כוכבת עבר שעמדה בפני הקאם בק שלה על הבמות, עת בעלה אוהבה תיכנן להעלות את "גבירתי הנאווה" בתיאטרון בכיכובה. ועכשיו היא נעלמה וכח המשטרה, המדולדל, כאמור, עקב חופשות הקיץ, להקדיש עצמו גם להיעלמות הזו.
החיים, כמטאפורה, משולים למסע. אנחנו מתחילים אותו מוקפים (בדרך כלל) באוהבינו / מגינינו העוטפים אותנו בשכבות של חום ואהבה והגנה. אחר כך אנחנו משילים מעט מן העטיפות הללו, וצועדים מעט בעצמנו, בדרך כלל בחבורות, וחוזרים אל החיק המגן. ואז יוצאים לדרך חדשה, שיש בה שותף או שותפה לדרך. ולפעמים איפשהו / מתישהו במהלך הדרך אנחנו מאבדים את האינטימיות, את הקשר הקרוב כל כך עם שותפינו למסע. חלקנו ימשיכו עם השותפים הללו, רק משום שהם שם, חלקנו ימצאו שותפים אחרים לשארית הדרך או לחלקה, חלקנו ימשיכו לצעוד לבד.
וישנה גם הדרך האמיתית, לא המטאפורית, דרך החיים – אלא זו שיש הלוקחים לעצמם פסק זמן מדרך החיים כדי לצעוד ממש – במסע עליה לרגל למקום כלשהו. והדרך לשם יכולה להעשות באמצעי תחבורה כזה או אחר, או ממש ברגל. הדרך, כמו דרך החיים, יכולה להיעשות לבד, או יחד עם שותף או שותפה, או אפילו בחבורה, או אולי עם שותפים מתחלפים. ממש כמו החיים.
הסוף, ואין כאן ספויילר כלל וכלל, ידוע זה מכבר; ברתה רוצ'סטר הצליחה להמלט מחדרה / כלאה בעליית הגג, ולהעלות באש את אחוזת רוצ'סטר, ואז קפצה אל מותה מן הגג משאירה את בעלה, שניסה להצילה, פצוע קשה.
אבל מי היתה ברתה רוצ'סטר זו? המשוגעת מעליית הגג שתוארה כ"חיה או אדם" בספר "ג'יין אייר", ואיך הגיעה למצבה זה?
".. כל יום היה בשבילי יום חדש. אני זוכרת את טעם החלב והלחם וצליל האורלוגין שתקתק לאט והפעם הראשונה שקשרו לי את השיער בחוט כי לא נשארו סרטים ולא היה כסף לקנות סרטים חדשים. כל הפרחים שבעולם היו בגן שלנו, ולפעמים, כשהייתי צמאה, לקלקתי טיפות גשם מעלי היסמין אחרי הגשם." (עמ' 115)
אנטואנט קוזווי, קריאולית, חיה עם אמה האלמנה ואחיה הצעיר שהתפתחותו מעוכבת, באחוזה שהוריש להם אביה. כסף, לעומת זאת לא הוריש. שנואים על שכניהם השחורים, עניים, ונרדפים עד שהאם נישאת למר מייסון, אנגלי עשיר.
הספר השלישי של סאפון שאני קוראת, הספר השלישי בסדרה, שאינה בהכרח סדרה משום שאפשר לקרוא כל אחד מן הספרים הללו בפני עצמו, ולהנות מכל אחד ואחד מהם (מה גם ש"מרחק" הזמן שבקריאתם לא ממש יוצר "רצף" בקריאה), והראשון מביניהם שאני קוראת לאחר ביקור בברצלונה, ופתאום המקומות נראים מוכרים, ולא סתם שמות על המפה.
זהו גם הספר ה"ארצי" ביותר מבין השלושה, זה שאין בו רוחות רפאים (חוץ מביעותי הלילה של האנשים), והמרחיב יותר בתיאור הרקע ההסטורי.
ושוב, ספר הסובב סביב ספרים. דניאל, המספר, בנו של בעל חנות ספרים, נשוי לביאטריס היפה ואב לפעוט. עובד עם אביו בחנות הספרים ועם חברו – פרמין – שעברו לוט בערפל.
ערב אחד, בעקבות ביקור של לקוח מסתורי בחנות, מסיר החבר את הלוט מעל עברו, וככל שהוא מתקדם בסיפורו הולכת ונחשפת תמונתה של קטלוניה תחת שלטונו של הגנרליסימו, תמונתם של האסירים הפוליטיים, או אלה שסתם סרה קרנם. תמונתם של מלחכי הפנכה, תמונתם של הנידחים.
וגם סיפורם הפרטי של גיבורי הספר; פרמין, חברו של דניאל, זה הפורש לפניו סיפורה של תקופה, שומר הכלא בו היה כלוא, סופר אחד שנכלא בתא שממול, שספריו נחשבו לחתרניים ועל כן הועלמו כולם, או רובם. מנהל הכלא, האדון המנהל כפי שהם מתבקשים לקרוא לו, שגילה אכזריות ויעילות רבה כמנהל הכלא, למרות ששאיפותיו נגעו לענייני רוח והכרה בערכו כ"סופר" ולאחר מכן עלה במעלות השררה עקב קשריו המצויינים, וזכה לאותה הכרה (בזכות?).
כולנו מכירים את המשפט הזה: כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה", המשפט הפותח את אנה קרנינה של טולסטוי.
אחרי קריאת "ענייני משפחה" דומה כי גם האומללות דומה במשפחות שונות, בארצות שונות, בבתים שונים.
נרימן וקיל, פרופסור (בגמלאות) וקיל, בן 79, נופל ברחוב והופך לחולה סיעודי, שהבנתו מלאה, אך גופו כושל, ועל כן הוא מבין בדיוק את מצבו ומצר על כך בלי די.
בנו ובתו החורגים, שניהם רווקים לא צעירים אף הם, המתגוררים עמו כל השנים בביתו, נאלצים להתחיל לטפל באביהם החורג, מטלה קשה וכבדה, שבדרך כלל שוכרים בשבילה מטפל או מטפלת. אלא שמשפחת וקיל חיה בצמצום (יחסי). אמנם יש להם גג מעל ראשם, בית אבותיו של נרימן וקיל, אך ההקצבות מצומצמות, וההוצאות מחושבות כמעט עד הרופיה האחרונה, וכל הוצאה נוספת נוגסת בתקציב המשפחתי הרגיל.
ישנה עוד בת, הצעירה, זו שנולדה לו ולאמם של השניים, לאחר שהתאלמנה, והיא אהובה על כולם. רוקסנה, זו הבת הצעירה, נשואה ולה שני בנים, והמשפחה מתגוררת בדירה קטנה שנקנתה להם על ידי האב (עניין המכעיס לא מעט את האחים הבוגרים), לרגל חתונתם.
"בזבוז… הוא אחד משלושת הדברים שאלוהים שונא יותר מכל: רצח, גירושים ובזבוז. זה דבר שיכול להרוס חברה אנושית." (עמ' 55)
עבדול זייתון, סורי שהיגר לארצות הברית, נשא בה לאשה את קאתי, שהמירה דתה לאיסלאם עוד לפני שפגשה בו, והם מתגוררים בניו אורלינס, שם יש להם חברה לשיפוצי בתים, וכמה בתים שהם משכירים בהם דירות.
יש להם שלוש בנות ובן מנישואיה הראשונים של קאתי.
קאתי מתעקשת לעטוף ראשה כדרך המוסלמיות האדוקות, עניין שמעורר לא פעם ולא פעמיים הערות נבזיות יותר או פחות, מצד זרים ואף מצד בני משפחתה.
ובכל זאת – נראה שהם הגשימו את החלום האמריקאי, זה הכורך עבודה קשה, ניצול הזדמנויות ואפשרות לחיים טובים.
ואז באה קתרינה.
ביום 29 באוגוסט, 2005 הכתה סופת ההוריקן קתרינה בעיר ניו אורלינס, שיברה עצים ובתים, העיפה באויר והציפה את העיר, או לפחות חלקים ממנה.
"העבר הוא דלת שנטרקה על חיות משונות, אין לדעת מה יבקע ממנה כשהיא נפתחת. התפרצות של יצורים יורקי אש שהמתינו להסתער, או צל זעיר שיחמוק בזריזות וייעלם." (עמ' 8)
יפעת (שפעם היתה יפעה אבל למורה בבית הספר היה יותר נוח עם יפעת ובכלל השינוי הזה התאים לה ליפעת) רוזנברג, שהוריה נהרגו בתאונת דרכים והיא ואחותה הצעירה ממנה, ליה (שפעם היתה לאה ובחרה להיות ליה) ואחיה הקטן ממש אדם, עברו לבית אחותה של האם, בעיר בני ברק. עיר, כך מתברר לי, שהיא ארץ אחרת לגמרי.
ארץ שיש לה גבולות משלה, לבוש משלה (לפי קבוצות), קודי התנהגות משלה אבל בעיקר – שפה משלה; שפה שלמרות שהיא עברית, כלל לא בטוח שהקורא/ת יבין, וודאי לא את דקי הדקויות. (מי יכול להסביר לי – למה לא צריך ליטול ידיים כשאוכלים נקניקיה מסויה?)
יפעת הזו, כיום היא כבר גדולה, והספר מלווה אותה בימים בהם היא ממתינה לתשובה סופית לגבי איזו שליחות כנציגת משרד החוץ הישראלי ביריד האוכל הבינלאומי באיטליה. ובזמן הזה שהיא מחכה, ואנחנו איתה, היא חוזרת לעברה ומטיילת בזמנים שונים בו – העבר הרחוק, בית הגידול בעיר בני ברק (שאינה מוזכרת כלל בשמה), ימי בית הספר ובעיקר חברתה הצמודה – עופרה, שהיו צמודות זו לזו כמעט כמו תאומות סיאמיות, ומתישהו חל איזה שבר, ומתישהו התרחקו.
והעבר הקרוב יותר – הקמת חברת קייטרינג המתופעלת על ידי ילדים בסיכון, ולפני כן , הרבה לפני כן, נסיעה לקורס בן חודש ברומא, ומאורעות קטנים וגדולים שארעו בדרך.
