סאי – נערה צעירה, שאינה זוכרת את הוריה, מתגוררת בביתו של סבה, שופט לשעבר בשירות המדינה, באחוזה מתפוררת בהודו – מול הרי ההימלאיה.
חבריהם ושכניהם הינם בעיקר אנשים המנסים לשמר את התקופה האנגלית בחייהם, המתגעגעים לתקופה הקולוניאלית, הנוטים לשכוח כי נחשבו אז בלתי חשובים, נחותים, והריהם מתנשאים מעל שכניהם העניים.
העוני – כמו בהודו – חריף ונורא, ומי שהצליח להחלץ ממנו, מיד מתנשא מעל אלה המבוססים בו עוד. משפחות שלמות מקריבות את כל אשר להן, כדי שאחד מבני המשפחה יצליח, ואולי יוכלו כולם להאחז בהצלחתו ולהחלץ מן הנוולות הזו שהם חיים בה.
גיאן, המורה הפרטי של סאי, הינו נער שכזה, שכל המשפחה ממתינה להצלחתו, ממשכנת את ההווה שלה למען עתיד לא ברור.. והוא וסאי אוהבים, קצת, בעדינות, כמו שנערים אוהבים לראשונה.
אלא שהתסכול המתלווה לעניין המעמדי, יחד עם העוני הנורא ושאיפות לאומיות, וכמובן – להט נעורים, שהרי בלעדי להט נעורים שום מהפיכה לא תצליח, הופכת המדינה לפחות ופחות שקטה. יותר ויותר גורמים "מהפכניים" מתשלטים על עוד ועוד נתחי שלטון ואדמה ורכוש, והופכים את השלווה המדומה, האליטיסטית, הבריטית כמעט, לקצת פחות שלווה, קצת פחות בטחון אישי.
"גנן לא נולד מייחור, מזרע, מבצל או מפקעת, כפי שנדמה, אלא נוצר מניסיון, מהסביבה ומתנאי הטבע. כל עוד הייתי ילד קטן, היה לי יחס מרדני ואף זדוני לגינת אבי, מפני שנאסר עלי לדרוך על הערוגות ולקטוף פרי לא בשל. כך גם נאסר על אדם הראשון לדרוך על הערוגות בגן עדן ולקטוף פירות מעץ הדעת מפני שעדיין לא היו בשלים. אלא שאדם הראשון – בדיוק כמונו, הילדים – קטף פרי בוסר ולכן גורש מגן העדן. מאז פרי הדעת תמיד היה ויהיה בוסר." (עמ' 10)
הספר הזה, בעצם – לא ממש ספר, וגם לא נובלה, יותר "קונטרס", הוא ספר קטן וחכם מפרי עטו של סופר ועיתונאי חכם עד מאד, ובו – בספר הזה הרהורים על האדם ועל טבע האדם, והכל דרך פריזמה של גינון וצמחיה.
הספר הזה, המלווה טיפוח גינה החל מתחילת השנה ועד סופה, כולל פרקי ביניים הנוגעים למועדים מסויימים או לאנשים מסויימים, או לתקופות מסויימות, למזג האוויר למשל:
"משהו מוזר קורה למזג האוויר. לעולם אינו כפי שהיה צריך להיות, תמיד מפריז לכאן או לכאן. מידות החום לעולם אינן תואמות את הנורמה של מאת השנים האחרונות. או שהן חמש מעלות מתחתיה או חמש מעלות מעליה. כמות הממטרים, או שהיא עשרה מילימטרים מעל הממוצע או עשרים מילימטר מתחתיו. אם לא יבש מדי, ודאי רטוב מדי." (עמ' 13)
סיפורו של שריף בספר המודרני בארצות הברית, ששורה של רציחות במחוזו מעיבה על השלווה השוררת בו בדרך כלל.
סיפורו רוצח ההורג כל מי שעומד בדרכו, או שמפריע לו, או שאי פעם הצליח להערים עליו, לזמן קצר.
סיפורו של אזרח אחד שנקלע, שלא בטובתו, לתוך שדה קטל אחד, ומאז הוא במנוסה מפני הרוצח.
אין בספר הזה קתרזיס, אין בספר הזה הפי-אנד. יש בו הרבה זעם וחוסר אונים. יש בו עצב מסוים.
ספר שהוא קינה על עולם שהולך ונעלם בו הנימוס האלמנטרי פירושו סדר טוב, בו אין מקרי רצח שלא פוענחו, בו יש שכר ועונש מובנים. עולם של אמות מידה מוסריות, של טוב ורע ההולכים ומדרדרים – "לפני איזה זמן קראתי בעיתונים כאן שאיזה מורים מצאו סקר שנשלח פעם בשנות השלושים לכמה בתי-ספר ברחבי הארץ. היה שם שאלון על מהן הבעיות בהוראה בבתי-הספר. והם מצאו את הטפסים האלה, שמילאו אותם ושלחו אותם מכל הארץ עם תשובות על השאלות האלה. והבעיות הגדולות ביותר שהם יכלו לציין במפורש היו דברים כמו פטפוט בכיתה וריצה במסדרונות. לעיסת מסטיק, העתקת שיעורי בית. דברים מהסוג הזה. אז הם לקחו אחד מהטפסים ההם שהיה ריק והדפיסו הרבה כאלה ושלחו אותם שוב לאותם בתי-ספר. אחרי ארבעים שנה. טוב, הנה מגיעות התשובות. אונס, הצתה, רצח. סמים. התאבדות. אז אני חושב על זה. כי הרבה פעמים בכל פעם שאני אומר משהו על איך שהעולם הולך לעזאזל אנשים רק מחייכים מין חיוך ואומרים לי שאני מזדקן. שזה אחד הסימפטומים. אבל ההרגשה שלי בנוגע לזה היא שכל מי שלא יכול להבדין בין אונס ורצח של אנשים לבין לעיסת מסטיק יש לו בעיה רצינית גדולה בהרבה משלי." (עמ' 174 – 175)
כי הרי כל מסע הוא מסע בפני עצמו, וכל ספר מסע הוא ספר בפני עצמו.
דורי נוסע לחפש את אבא שלו, שהלך לאיבוד בדרום אמריקה. וזה קצת מוזר, כי בדרך כלל נערים אחרי צבא הולכים שם לאיבוד, לא אנשים מבוגרים, מיושבים בדעתם, שיש להם ילדים משלהם ואפילו נכדים.
אבל אבא של דורי הלך לאיבוד, למרות שהוא כבר איש מבוגר ומיושב בדעתו, יש לו ילדים ונכדים. ואולי הוא לא הלך לאיבוד, אבל הוא בכל אופן ניתק כל קשר, ואף אחד לא יודע איפה הוא.
אז דורי נוסע לחפש את אבא שלו. משאיר מאחוריו אשה שהוא אוהב וילד קטן שהוא קשור אליו בנימי נפשו. כל כך קשור, עד שכל פרידה ממנו, אפילו בבוקר בגן, כרוכה בבכי מתמשך, ואיך ייפרדו עכשיו לתקופה שמשכה אינו ידוע?
דורי יוצא למסע, וכמו בכל מסע ארוך, שחלקו בלתי צפוי, יהיה לו זמן למחשבות, לגילויים על עצמו ועל הקרובים לו.
גם ענבר יוצאת למסע. למען האמת, הנסיעה של ענבר לדרום אמריקה היא מקרית לחלוטין. כי נסעה לברלין לבקר את אמה, שנפרדה מאביה, ומצאה לה אהוב בברלין. ולאחר הביקור ענבר מחליטה שבמקום לחזור הביתה, לבן הזוג האוהב, תעלה על הטיסה הראשונה שתמצא, וטסה לדרום אמריקה.
"כבר קשרתי את גורלי ביהודי, אבל פחדי היו פחדיה של ערביה. אפילו לא העזתי לגשת ולשאול את האנשים המודאגים שעל המדרכה. נדמה היה לי שכולם רואים על פני. הרגשתי שאני מהלכת כערביה, מסתכלת כערביה, חושבת כערביה. הגברים והנשים שעל המדרכות ליוו במבט יהודי בנים ואחים ובעלים ואבות שמובלים למלחמה יהודית. הזרות התעצמה בי עם כל פסיעה. … ופתאום פרח הכל, ואני מהלכת כמו בלי פרצוף-פנים, לא יהודיה ולא ערביה, ברחוב שכולו פרצוף מוצק אחד של חרדה ולדאגה ושנאה וזעם. ברחוב הנוהר למלחמה אולי ישתפו אותי היהודים בצחוקם אבל לא ביגונם, ואילו הערבים יגרשו אותי מצחוקם וידרשו ממני לשבת בתוך יגונם." (עמ' 230)
על מקומו של מיעוט בחברה, על מקומו של מיעוט בתוך חברה עוינת בהגדרה, על מקומו של מיעוט בתוך מיעוט, על מקומו של מיעוט בתוך מיעוט בתוך מיעוט; אשה, ערביה, נוצריה, בעיר שרובה יהודי, בארץ שרובה יהודי, בתוך מיעוט שרובו מוסלמי. אשה בעולם פטריארכלי.
ואולי נתחיל מן הפרטי – אשה צעירה בעולם משתנה, מורדת מעט, לא מספיק כדי שתנודה ממשפחתה, לא מספיק כדי שתחיה את חייה כרצונה. לכודה בתוך נסיבות הגדולות ממנה בהרבה, ויש לה רק מעט מרחב שבו היא יכולה לנוע מבלי להפגע.
ספרה האישי ביותר, עד כה, של אליס מנרו; ובניגוד לקודמיו אין הוא סיפורים קצרים, שחלקם קשורים זה לזה, ולכולם אותו רקע – אמריקה הכפרית ביותר, אלא – סיפורים קצרים שכולם קשורים זה לזה, וכולם עוסקים באליס מנרו ובמשפחתה. הרקע, אגב, משתנה בהתאם לזמנים.
חלקו הראשון של הספר עוסק בהסטוריה המשפחתית, שמנרו חקרה והרכיבה את עץ המשפחה שלה, ולאנשים האלה, שהם אבותיה ואמותיה כמה וכמה דורות קודם, הוסיפה סיפורים והעניקה לשמות ולמועדי הלידה והמוות גם תוכן ו"צבע" והפכה אותם אנושיים הרבה מעבר לפרטים היבשים.
בחלק הזה – "חסר יתרונות" – מתוודע/ת הקורא/ת יחד עם הסופרת אל האנשים שחיו בסקוטלנד ונדדו ובחרו להגר לאמריקה; על משמעות ההגירה, הפרידה ממחוז הילדות המוכר, מארץ מוכרת, משפה מוכרת, על מקומן של נשים במשפחה, על מקומם של גברים, ושל ילדים. על ההתישבות בארץ חדשה, הסתגלות, יחסים בתוך משפחה, דיני ירושה (הפלא ופלא – לנשים חלק שווה בירושה כמו לגברים, ועוד בשלהי המאה ה- 19 – עניין שכלל אינו מובן מאליו).
בסופו של הספר תשוב מנרו בקצרה אל האנשים והנשים הללו, הבסיס למשפחתה.
טי אס ספיווט הוא קרטוגרף ומאייר. הוא משרטט מפות גאוגרפיות, מבני פרחים, גופי חרקים, תנועות של אנשים, מחשבות של אנשים.
טי אס ספיווט הוא גם מעין מדען הוליסטי האוסף אל תוכו מידע מכל התחומים.
ספיווט הוא צאצאה של האשה הראשונה שהגיעה לאקדמיה למדעים בארצות הברית, סבתא רבתא רבתא שלו.
טי אס ספיווט זכה בפרס ביירד מטעם הסמיתסוניאן בוושינגטון, ומתבקש להגיע לטקס קבלת הפרס כדי לשאת דברים.
טי אס ספיווט מתגורר בחווה די מבודדת על קו פרשת המים במונטנה.
הספר הזה הוא ספר מסעו של טי אס ספיווט מן החווה במונטנה במערב ארצות הברית אל וושינגטון הבירה, לקבלת הפרס.
במהלך המסע כותב ספיווט יומן מסע מאוייר ומואר בהערות שוליים – והיומן הזה, הוא הוא הספר המוגש לקורא.
ספיווט יוצא, כמו הנוודים של פעם, ברכבת הנוסעת מערבה, ובדרך ייפגש עם פניה הרבות של ארצות הברית של אמריקה: בנווד אחר, בחסר בית אדוק בדתו, בנהג משאית עם לב זהב, באגודות מסתוריות.
סאי – נערה צעירה, שאינה זוכרת את הוריה, מתגוררת בביתו של סבה, שופט לשעבר בשירות המדינה, באחוזה מתפוררת בהודו – מול הרי ההימלאיה.
סיפורו של שריף בספר המודרני בארצות הברית, ששורה של רציחות במחוזו מעיבה על השלווה השוררת בו בדרך כלל.
