אין לי מושג איך הוא עושה את זה, ישי שריד, אבל מתחילת הספר ועד סופו, כולו סיפורו של הגיבור, מחשבותיו, העובר עליו, הרצונות, השאיפות, האכזבות, ולרגע אחד, לא הצלחתי, אפילו לא קצת, לגלות בתוכי איזו אמפתיה או סימפטיה לגיבור הנ"ל, שי תמוז שמו, ואפילו לא חמלה. כלל.
גם לא בהתחלה, כשעוד היה בצד "הנכון" (?) של המפה הפוליטית, כשהיו לו עקרונות, כשכתב מדם ליבו, וביקש להרחיב למחוזות התרבות; מין עיתונאי מן הדור הקודם, היציב, זה המוזמן לעתים להשמיע דעותיו בערוץ הטלוויזיה האחד או השני (טרם הפיצולים ופיצולי הפיצולים), שנהנה מפרנסה הוגנת, ואחר כך קצת פחות, שלא ידע ולא הצליח להשתלב בטלוויזיה מן הסוג החדש, זו שבה צריך להיות אגרסיבי מעט, לדבר בקליק-בייטס, להיות חד. גם לא כשקרנה של העיתונות הכתובה ירד, ויחד איתה מעמדו ושכרו. והחובות החלו להראות מאיימים יותר, וגם העזרה מהוריו בוששה לבוא.
ספר רביעי בסדרה "בית סלאו". לכאורה אפשר היה לצפות להרפיית המתח, קצת, אולי לכתיבה קצת פחות סוחפת ומרתקת. לכאורה.
אבל לא! גם בספר הרביעי מוסיף מיק הרון להחזיק את הקוראת בגרון עד הסוף כמעט, ואז בסצנה קצרה של סיום, סצנה רווית פעילות ואלימות, לפתור את כל העניינים שנותרו פתוחים, להוסיף פרק סגירה, ולהותיר משהו לפעם הבאה, שבוודאי תגיע.
ואין לשכוח, כמובן, את ההומור הבריטי, הדק מן הדק, המבליח מדי מספר עמודים להזכיר לקוראת בדיוק היכן ממוקמת העלילה.
לונדון. בית סלאו. הבית אליו נשלחים אנשי ה"שירות" שכשלו בדרך זו או אחרת ומסיבות שונות, מניעת "לכלוך" שעלול לצוף, שחיתויות ושאר מעללים. אנשים הממשיכים לקבל משכורת מהמדינה, אינם יכולים להכנס ל"פארק" מקום מושבו של השירות, ועסוקים בעיקר באיך להעביר את הימים.
בשנים 1085 – 1086 שלח וויליאם הראשון מלך אנגליה סוקרים לרחבי הממלכה כדי לערוך סקר קרקעות ומפקד אוכלוסין. הסקר נועד, ככל הנראה, לתת למלך מידע ולאפשר ניהול תקין של המדינה וגביית מסים יעילה. הספר נקרא Domesday Book או Book of Winchester. הסוקרים הגיעו לתושבים בכל מקום ובקשו דין וחשבון – Dom – בדבר הקף רכושם.
הספר מוכר כיום כ- Doomsday Book עקב שיבוש של השם המקורי.
כיום מוצג הספר בארכיב הלאומי בקיו שברובע ריצ'מונד על התמזה.
אחרי שקראתי את "סודות של חיים מופלאים" של סוזן מייסנר, נשארתי עם מין הרגשה כזו טובה ונעימה. ספר מרתק למדי, שהוא גם רומן הסטורי, שעוסק לא בדמויות משנות ההסטוריה ותולדות הזמנים, אלא דווקא באנשים שחיו בתקופה, ואיך נראו חייהם. מהפך דפים לגמרי, ותיאור נפלא של התקופה.
וידעתי שארצה לקרוא עוד משלה.
וכך הגעתי את "טבעם של הדברים השבירים", ספר העוסק באמריקה של תחילת המאה העשרים, הארץ המובטחת, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מחוז חפץ למהגרים מן היבשת הישנה.
ובסיפורה של אחת – סופי הוקינג – מהגרת מכפר קטן באירלנד שבקשה לה חיים חדשים באותה ארץ מובטחת, והחליטה להענות למודעה שקראה באיזה עיתון – דרושה אשה לאלמן עם ילדה. כתבה לו, נענתה ונסעה לפגוש בו ולהתחתן עמו בו ביום.
לילות לבנים הם זמן מצוין לקריאת ספרים. קריאת ספרים כמו "אפלה" היא דרך מצויינת להעביר את הזמן, בלי צורך להביט שוב ושוב בשעון. פשוט לקרוא.
סיפוריהן של שלוש נשים , כל אחת בזמן אחר, כל אחת מוצגת באופן אחר.
הראשונה, הגיבורה הראשית – הוּלדה הרמנסדוטיר, חוקרת משטרה, על סף פרישה, המתבשרת יום אחד כי היא מתבקשת לפנות את שולחנה באופן מיידי, או כמעט מיידי, לקבל שכר עד מועד הפרישה ואז לצאת לפנסיה כמתוכנן.
בשנים האחרונות התוודעתי ליותר ויותר למקומות של דיור מוגן, מה שפעם קראו "בתי אבות", שם שהיה נרדף לקרחון אצל האסקימוסים – שים את ההורה המבוגר, השכחן לעיתים, שכן או לא נושא את גופו במידה מספקת, ובוא לבקר, כשיש לך זמן. זה תמיד נראה והריח כמו בית חולים מיושן, מתעלף מזיקנה, עם המון אחיות רחמניות (או לא כל כך) ממהרות בין החדרים, או במקרים אחרים – בין השבילים. תמיד בירכתי על כך שמשפחתי המורחבת נמצאת בקיבוץ, ושם אם אדם צריך כבר לצאת מביתו, הרי שהדיור המיועד לחברים וותיקים הוא מכובד ומכבד.
לא עוד. מזה כמה עשורים הפך הדיור המוגן למקום הנושק ליוקרה; בתי מלון בזעיר אנפין, דירות קטנות למי שיכול להרשות לעצמו, לובי מפואר, ארוחות מזינות (בתשלום נוסף, אל תטעו), תוכניות תרבות ובידור מדי יום. תחרות על דיירים חדשים (ועל כספם), מקומות שבכל פעם שהגעתי חשבתי – אולי זה מקום שכדאי להזדקן בו.
