המשך יבוא.
צמד המלים שאני ממש, אבל ממש לא מחבבת בספרים. בעיקר ספרים שמשאירים את הקוראת בלי פתרון.
ישנה, למשל, אפשרות לכתוב סוף סגור לספר, תוך השארת קצוות משניים פרומים, ואז, אם הספר הראשון (והיחיד לעת הזאת) מוצלח דיו (וגם נמכר ונקרא, בל נשכח את המימד הכלכלי, הפחות מדובר) כי אז אפשר לכתוב המשכים.
למשל – משחקי הרעב. למשל – העונה החמישית, ואפילו – בנות הדרקון, שאלמלא הובטח בסופו של הספר כי יהיו לו המשכים, אזי הייתי בהחלט מסתפקת בראשון, ולא ממתינה להמשכיו.
אל הספר הזה הגעתי כמעט באקראי, שכל מה שידעתי עליו הסתכם בהמלצות חמות בכמה פורומי ספרים.
כמעט כמעט נטשתי לאחר שניים או שלושה הסיפורים הראשונים, ובכל זאת המשכתי עוד, עד שכבר לא היתה לי כל סיבה להפסיק, משום שנשביתי לא מעט בקסם כתיבתה של שגיא, ביכולתה לספר סיפור שלם, מרוכז ומהודק, בלי לוותר על ניואנסים, לקשור בין סיפורים שונים, כשהקוראת מבינה את הקשר הזה רק על פי שמות גיבורי וגיבורות הסיפורים השונים, ולחבר פיסות מכאן ומכאן, כדי להשלים עוד פיסת מידע, וכל הסיפורים נשארים פתוחים, כאילו התאפקה הסופרת ולא כתבה את פסקת הסיום, משאירה לקוראת את החירות הגמורה להחליט מה יבוא אחר כך.
ג'ודי פיקו אוהבת לדון בספריה בסוגיות חברתיות ומוסריות שונות, ולהביא אותן בפני הקוראת, שלעתים מתלבטת איזה צד מוסרי יותר, ובמי כדאי לתמוך, כמו, למשל, ב"שומרת אחותי", ויש גם ספרים, כמו "צעד גדול קטן , שבהם מוצבת מראה בפני הקוראת, ומכריחה אותה לבחון את עצמה. לפחות קצת.
כמה את גזענית, מתחת לכל המלים היפות, מתחת לעור, כמה, באמת, אפילו שאת לא שמה לב?
כן אנחנו הלבנים הפריבילגים לא תמיד מודעים לכל זכויות היתר שפשוט יש לנו. כך כותבת פיקו באחרית דבר לספר:
בימים כתיקונם מן הסתם הייתי מסיימת קריאת הספר הזה בתוך יומיים שלושה. בימים כתיקונם יכולתי גם ליהנות ממנו, ככל שניתן, כספר מתח (טוב, חצי מתח) משעשע, ולדפדף הלאה. או, לחילופין, להניחו בצד, כי הוא לא ממש מהפך דפים.
אבל הימים אינם ימים כתיקונם, ואין לי מושג עד כמה הספר הזה מהפך דפים באמת, או סתם משעשע, כי החיים עצמם הפכו למתוחים ומאתגרים בפני עצמם.
מה גם שהתחלתי לקראו בלילה שלפני שכל העולם נהפך למקום אחר. שונה.
אבל פטור בלא כלום אי אפשר, ובכל זאת קראתיו עד תומו, גם אם במנות קטנות וקצובות, ממש ממש לפני שארדם, בכל לילה. משהו שישכיח ממני את הכאן ועכשיו. עניין חשוב בפני עצמו.
עידית רווקה תל אביבית, בת שלושים ומשהו. קטנה, נמוכה, רזה. מורה לאנגלית ולספרות אנגלית. אין לה משפחה גדולה, אין לה חבר, אין לה חברים כמעט כלל. טבעוני בדרך כלל.
מעצבנת.
עידית היא גיבורת הספר הזה, ולמרות הנטייה הכמעט אוטומטית להזדהות עם גיבורים וגיבורות של עלילות, היא מצליחה לעצבן.
לא תיכף, בהתחלה. להיפך. בהתחלה ליבך יוצא אליה. אשה צעירה, רווקה, כמעט בת יחידה. כמעט, משום שאחיה היגר כבר לפני שנים אל מעבר לימים, אל אמריקה, והיא נשארה בארץ, רחוקה מאמה מרחק נסיעת רכבת אחת. אמה האלמנה, שרק מחכה שבתה תסתדר כבר בחיים, כי תיכף יהיה מאוחר מדי.
עידית היתה פעם הבטחה גדולה, לפחות בעיני עצמה. אלא שאכזבות קלות גרמו לה, בכל פעם מחדש, לטרוק דלתות וללכת הלאה, בטוחה שתיכף יקראו לה בחזרה. להמשך קריאת העלמה מקזאן – מאיה ערד
איש אחד מבטיח לאשתו שעל ערש הדווי, הבטחה מסוימת. וזו ההבטחה המלווה את כל הספר. העדה היחידה להבטחה היא הבת הצעירה, אמור. האשה תמות וההבטחה לא תקוים, ואחר כך ימות האב, ותמות האחות האמצעית, וימות האח הבכור, ואף אחד מהם לא קיים את ההבטחה. ההבטחה שנתן האיש לאשתו על ערש מותה.
וזה הסיפור. ויותר מן הסיפור, זהו סיפורה של דרום אפריקה, שהפכה מארץ בה אנשים בצבע לבן הינם היחידים בעלי הזכויות, והאנשים בעלי הצבע השחור, שהם הרוב, חסרי זכויות אזרח, ונתונים לחסדיהם של הלבנים, ואחר כך, כשמשתנה המשטר, והשחורים זוכים לאותן זכויות שפעם נשללו מהם, הרי שהפשע, והזעם, והתסכול רבי השנים, לא מאפשרים שום צורה של חיים נורמליים, שקטים ושלווים, אלא מאחורי חומות מתגבהות ושערים נעולים במנעולי בטחון כבדים ומתוחכמים במיוחד.
תאונות במסגרת המשפחתית קורות לא מעט. זה יכולה להיות מחבת על הכיריים, שהידית בולטת מעבר להן ומאפשר לילד להושיט יד, או מכשיר חשמלי שההארקה בו נפגמה, או גולה או חפץ קטן אחר שהתגלגל והילד מצאו והכניס לפה, וכמעט נחנק. ואפשר גם לשכוח ילד ברכב. אם בדיוק היית עסוקה באיזה עניין דוחק בטלפון, והמשכת לנסוע לכיוון המשרד במקום לסטות למעון היום, כי בדרך כלל את לא לוקחת את הילדה למעון, ורק היום היית צריכה, אז לא שמת לב והמשכת, וכשהגעת לאן שהגעת יצאת מן הרכב ונעלת, ולא שמת לב. פשוט לא שמת לב. וחם. חם מאד. ובתוך רכב סגור הטמפרטורה עולה במהירות. וזה יכול לעלות בחיי הילד שלך, או בבריאותו.
זה מה שקרה לאלן. עובדת סוציאלית שיודעת ומודעת ומכירה את כל הסכנות האורבות לילדים. בדרך כלל לא מתאונות. ילדים שיש להם הורים מכים, או הורים מכורים המזניחים את ילדיהם, לעתים עד רעב ומחלות, לעתים עד מוות. אלן אמונה על הוצאת ילדים בסיכון מבתיהם, אם צריך, והשמתם לבתי אומנה. במקביל נעשים מאמצים לשקם את היכולת ההורית כדי שניתן יהיה להחזיר את הילדות והילדים לבתיהם.