בשנים האחרונות התוודעתי ליותר ויותר למקומות של דיור מוגן, מה שפעם קראו "בתי אבות", שם שהיה נרדף לקרחון אצל האסקימוסים – שים את ההורה המבוגר, השכחן לעיתים, שכן או לא נושא את גופו במידה מספקת, ובוא לבקר, כשיש לך זמן. זה תמיד נראה והריח כמו בית חולים מיושן, מתעלף מזיקנה, עם המון אחיות רחמניות (או […]
איזה סיכוי יש לילד או ילדה לשרוד ולתפקד בעולם עוין, המחולק לקסטות ומעמדות, כשהוא או היא בתחתית, או כמעט בתחתית המעמד החברתי? עברו, אמנם, לא מעט שנים, מאז הייתי אני בגילאי הילדות והנעורים, והחברה שבה גדלתי היתה די הומוגנית (ואליטיסטית לגמרי, גם אם החברים בה לא הצהירו על כך בריש גלי), אבל אם אני מהרהרת […]
בסדרות ספרי מתח, שכל אחד מהם מכיל עלילה משלו, אולם יש איזו המשכיות ברקע, סיפורם של גיבורי הספרים, אפשר לקרוא כל ספר בנפרד, אבל אם נקרא לפי סדר ההוצאה, הרי שנכיר את גיבורי הסיפור, ונוכל להתמכר לעלילה בלי חשש שהפסדנו משהו, משהו שיכול להיות מהותי ועקרוני כדי להכיר את הגיבורים. בספר הזה, השני בסדרה, גומז-חורדו, […]
אנטוניה סקוט היא אשה צעירה, גאונה עם איי-קיו נושק לשמיים, שעברה אימונים מיוחדים כדי שתוכל להשתמש בכוחות החשיבה וההיסק שלה, בדרכים שבני אדם "רגילים" לעתים רחוקות מאד יצליחו לעשות כן. יש לה זכרון משוכלל לגמרי, ומה שאי פעם ראתה לא תשכח. העומס על מוחה עצום ורב, והיא נזקקת, מדי פעם להרפות ולהניח לו, לראש. ואז, […]
לעתים, בנסיעות למרחקים ארוכים, או בטיסות או בשדות תעופה, מתפתחות שיחות ביני לבין זרים או זרות בקשר לספרים; מן סוג של "מה את קוראת?" "ואתה". שני אנשים שנפגשים לרגע בנסיבות מאולצות משהו, ויוצאים עם זכרון משיחה מרנינת לב. ולעתים גם עם המלצות על ספרים. וזה מה שקרה לי עם "לינקולן אקספרס"; האיש שהמליץ לי על […]
אין ספק, יש לה את זה. ה״זה״ החמקמק, המסתורי, הנסתר בחלקו. ה״זה״ שלא מעטים תרים אחריו ורק מעטים מוצאים. ה״זה״ שהופך מלים ומשפטים ופסקאות למשהו שאי אפשר כמעט להניח מן היד, חוץ מהחיים עצמם. ה״זה״ שמחזיר אותך למלון, למרות שיש לך עוד שלוש או ארבע שעות עד העיסוק הבא שקבוע לך, ובמקום לשוטט ברחובות העיר […]
לא ברור על מה בדיוק חשבתי כשלקחתי, רק כמה ימים לפני טיסה לחו״ל, ספר העוסק במטוס שנפל. אמנם בימים כתיקונם הייתי מסיימת קריאתו בתוך מספר ימים, אלא שהימים אינם ימים כתיקונם, וקריאת ספר, אף המרתק ביותר, אורכת זמן רב מהרגיל. נו, מילא, כמו שאמרה לי חברה אחת ששברה את רגלה; צריך פרופורציות. והלא יכולתי עכשיו […]