"יש דברים שאין להם בגלל." פיצקי ואחותו הבכורה ליליה גדלים בקיבוץ אחד, נידח, בדרום. לא, זה לא עוד ספר על הקיבוץ, על נפלאות או מוראות הלינה המשותפת והשיוויון והשיתוף, אלא על הפרטי והאישי בקיבוץ; הקיבוץ המהווה רק תפאורה לסיפור שהוא, בעיקר, עצוב ומלא געגועים. פיצקי ואחותו נאחזים איש ברעותו (הוא מתגנב אל חדרה בבית הילדים […]
בעמ' 202, קצת לפני הסוף, נשברתי; אלמלא ישבתי בפארק, מקום פומבי לכל הדעות, כנראה הייתי נשטפת בדמעות וביפחות, עד שהייתי נרגעת. אבל בפארק, אתם יודעים, אנשים מסתכלים… בעמ' 202 מתארת יעל נאמן את השבר מן היחד אל היחיד, שבר שאפשר להשוותו, מבחינתה, רק לרעידת אדמה אמיתית ומוחשית שהתרחשה בסמוך לו. ולא היה לידי אף אחד, […]
מאז תחב לידי חבר את "רביעית רוזנדורף" שלו, ואמר לי – קחי, תקראי; לא. את לא צריכה להחזיר (וזה אפילו לא היה שלו) אני מאד אוהבת את נתן שחם. היכולת שלו לכתוב סיפור ולא לוותר על ה"מסביב": על התיאורים, על האווירה, על השפה; כל אלה הפכו אותו בעיני לסופר שנעים ורצוי לחזור ולקרוא בספריו. ב"לוח […]
כמה עמודים לפני סוף הספר, קראתי במוסף הארץ (מיום 12.6.09) ראיון עם נועה זית, ראיון שביסס לחלוטין את ההרגשה שלי לאורך כל הספר כי זהו סוג של אוטוביוגרפיה. אבל עוד לפני כן – נתקלתי בדמות מתוך הספר שהזכירה לי את סיפורו של יוסף האפרתי, שפורסם באותו מוסף מספר שבועות קודם לכן: בספר הוא אמנם נקרא […]
"אנשים בורחים אל העבר כשההווה קשה מנשוא, או כשההווה כל כך לא מדאיג שאין מה לחשוב עליו." כשהגעתי לפרק המתחיל במלים "לקראת הבחירות הסתובבו צעירי אפיקים ושאר צעירי מפלגת העבודה ברחבי הארץ והפיצו מדבקות שנשאו את הססמה 'די לבכות בארץ הזאת'." הנחתי את הספר מידי; לא כדי להפסיק לקרוא בו, אלא משום שזו היתה הנקודה […]