ארכיון הקטגוריה: סקירות ספרים

השמלה – לאה איני

ספר חדש ללאה איני הוא תמיד חגיגה גדולה לאוהביה ואוהבותיה; יכולותיה של איני לנוע בין המציאות לבדיון, שהופך למעין מציאות בעצמו, מציאות לצד החיים עצמם, מעולם לא הפכו טריוויאליות וצפויות. כל סיפור לוקח את הקורא/ת למקומות אחרים בהוויה ובזמן ובמקום, ומרתק אותם, את הקוראים, בכבלי כישוף.

ספר סיפורים חדש לאיני, הוא חגיגה כפולה, משום שאפשר ליהנות מכל כך הרבה עולמות וזמנים והוויות המרוכזים בתמציתיות, כל עולם, בסיפורים קצרים, שהם, כידוע, אומנות בפני עצמה: היכולת לזקק עבר-הווה-עתיד במלים מעטות, בדפים בודדים, ועדיין הסיפור אינו חסר.

מתוך שלל הסיפורים שבספר, שנכתבו בזמנים שונים, בחרתי שניים לספר כאן עליהם, משום שאי אפשר לספר על כולם.

"בין הסיפורים" הוא סיפורן של אם ובת ה"הולכות לאיבוד" בבניין ההסתדרות הישן, הנעול, משום שהאם שואבת נושאים לסיפוריה מכל מיני חפצים ומקומות שהיא נתקלת בהם, או אוספת אותם, או משוטטת בהם. מין הד שכזה לחייה של איני, אולי, כך נדמה לי. האם גם היא הלכה כך לאיבוד בבניינים נטושים, או אספה לה חפצים. נדמה כאילו בחרה לה לשוטט בין קרעי סיפורים מהחיים, הטובלים בשלל דמיונות, שהרי הסיפורים, כך שחה פעם, מבוססים על דברים שקרו באמת.

להמשיך לקרוא

Share

אור הירח – מייקל שייבון

זו הביקורת שחשבתי לכתוב על הספר:

בתקופה האחרונה קראתי לא מעט ספרים ש"התכתבו" עם עברו/ה של הסופר/ת, או של משפחתו/ה; כך ב- "עד שנולדתי" של איתמר לוי, המספר את סיפור משפחתו, "ילדה רעה" האוטוביוגרפי של נעמי לויצקי, "יקיצה" של ניר ברעם, שגם אם אינו אוטוביוגרפי לגמרי, הרי יש בו בהחלט חלקים מחייו של הסופר. גם "הראיון האחרון" שכתב אשכול נבו, יש בו לא מעט סממנים אוטוביוגרפיים, ו"ארץ עיר ילדה" של אביגיל קנטורוביץ' מתכתב לא מעט עם חייה של הסופרת. "אור הירח" של מייקל שייבון הינו ספר על משפחתו של המספר – בעיקר סבו וסבתו, וסיפורם המופלא. היא שורדת שואה, שהצליחה להשאר בחיים כנגד כל הסיכויים ואף לחלץ את ילדתה הקטנה ולהגיע לאמריקה, שם פגשה באיש שאהב אותה יותר מכל, אימץ את ילדתה וניסה ככל שיכול היה להעניק לה חיים טובים.

הם נפגשו בבית הכנסת בו כיהן כרב אחיו של הסב – ריי, בעת חגיגות הפורים. הסב, חייל משוחרר ממלחמת העולם השניה (על כך בהמשך), הגיע לחגיגות לא משום שהיה לו עניין בהן או בכל עניין יהודי אחר, אלא משום שהיה יהודי של אחרי מלחמת העולם השניה.

"החגיגות השנתיות לכבוד רחמנותו של האל, עוזו והצדק שלו, הסעודות או הצומות לתפארת שמו, הניסים שעשה כביכול לנו ולאבותינו – לדעתו של סבא שלי כל אלה התאיינו מול הדבר שהוא עדיין לא למד לקרוא לו השואה. במצרים, בשושן, בימי יהודה המכבי, אלוהים התערב וגאל אותנו ביד חזקה ובזרוע נטויה; נו, אז מה. כשנשלחנו למשרפות אלוהים ישב עם אצבע נטויה בתחת ונתן לנו להישרף. ב- 1947 הייתה לדעתו של סבא שלי רק סיבה אחת להמשיך להגדיר את עצמך יהודי, להמשיך להיות יהודי קבל עם ועדה: כדי להגיד להיטלר 'זין בעין'." (עמ' 108).

להמשיך לקרוא

Share

מקרים אבודים – קייט אטקינסון

"…רומנים נותנים מושג מטעה לגמרי על החיים, הם מספרים שקרים ורומזים שתמיד יש סוף, כשבמציאות אף פעם אין סוף, הכול פשוט ממשיך עוד ועוד בלי סוף." (עמ' 50)

הטריגר לקריאה שניה בספר הזה, היתה סדרת הטלויזיה שנתקלתי בה במקרה; במקרה משום שעדיין לא תורגמה ולא הוקרנה באחד מערוצי הטלויזיה הרבים (למה באמת?) והחלטתי לרענן את זכרוני בכתיבה עצמה, רק כדי להיווכח (שוב) שהספר טוב בהרבה מהסדרה, ושבניגוד לסדרות אחרות, במקרים אחרים, כאן "תמצתו" את הספר לשני פרקים (אם כי לסדרה כולה קוראים בשם הספר הראשון), והפרקים הבאים עוסקים, שני פרקים בכל פעם, בשאר עלילותיו של ג'קסון ברודי, הבלש הפרטי שבראה קייט אטקינסון המופלאה.

ועוד סיבה לקרוא היא שעוד מעט יצא הספר החמישי בסדרת הספרים הזו, וצריך להתעדכן; בין קריאת שלושת הספרים הראשונים בסדרה לספר הרביעי עברו לא מעט שנים, והרביעי כלל לא תורגם לעברית (למה, באמת?) ורציתי לחזור לחוויה הראשונית של קריאת הספר הזה "מקרים אבודים"; מה גם שלראשונה קראתיו לפני כמעט עשור.

וסיבה לא פחות חשובה – כל ספריה של אטקינסון נשארו בספריה שלי, לקריאה חוזרת, ומפאת המקום המצומצם, לא הרבה ספרים נשארים, אבל אטקינסון היא אטקינסון, ועליה אסור לוותר.

ג'קסון ברודי הוא בלש פרטי. פעם הוא היה במשטרה, ולפני כן היה בצבא (אבל לא הלך לקורס קצינים, כי לא רצה להפוך לסנוב שחצן כמוהם). אחרי פרישתו הפך לבלש פרטי, והוא עסוק בעיקר במעקב אחרי אשה אחת שבעלה חושב שהיא בוגדת בו.

להמשיך לקרוא

Share

עד שנולדתי – איתמר לוי

"ב- 30 במאי 1956 נכתב ביומן המשפט האחרון. משפט אחד קצר ומסכם, 'נולד איתמר'." (עמ'191)

וזהו הפרק האחרון בספר. ועד שהגעתי אליו, נסעתי במסע בזמן ובמרחב, האמיתי והמדומין, מפאתי האימפריה העות'מאנית, ומוורשה שבפולין, משם הגיעו הורי הוריו של לוי, נושאים עמם את משא הדורות בתפוצות היהודים בעולם, מהדהדים את התנועה הציונית והתנועה לארץ ישראל בכלל (גם זו הפחות ציונית, זו של "אין ברירה"), וכל זאת ללא כל פאתוס או מלים גבוהות, או סתם תחושת שליחות.

באו. במסע על פני ימים ויבשה, ברכבת ובאונייה, נשאו עמם רכוש וממון (לפחות בחלק מן הדרך, עד שבוזבז או אבד, או לא היה מעולם..) ושפה, וזכרונות, שירים משם, תמונות משם.

ויותר משזהו סיפור מסעם לכאן, וסיפור השתקעותם כאן, ובנייתם של חיים חדשים, זהו סיפור דמיונו הפורה של איתמר לוי, שלקח את סיפור השושלת ממנה נולד, ועטף אותה במה שיכול היה להיות, ואולי היה, הרי אין באמת עדויות לכל מחשבה או אמירה, ויותר מכך – למה שלא יכול להיות, לפחות לא נתפס בחשיבה הרציונלית, והופך במקלדתו של לוי לחלק בלתי נפרד מסיפור המשפחה.

להמשיך לקרוא

Share

מוות על הנילוס – אגתה כריסטי

שוב קלקלתי לעצמי; ב- 1978 יצא הסרט "מוות על הנילוס" (או שמא קראו לו כאן "רצח על הנילוס"? אני לא באמת זוכרת), וצפיתי בו לפחות פעמיים. עד היום ישנן כמה סצינות שלא שכחתי.

לכן, כשלקחתי לידי את הספר הזה, ידעתי כמובן מיהו הרוצח/ת, ולא נותר לי אלא לקרוא ולהבין מיד את כל הרמזים המטרימים ששתלה כריסטי לאורך כל הספר, עד לפתרון התעלומה.

מובן, שחלק מן העלילה נשכח ממני, ובוודאי עלילות המשנה, אבל החלק העיקרי, אותו חלק ההופך את הקריאה בספר מתח משובח (והספר הזה בהחלט משובח) לבלתי נשכחת, הפך למשני. לא יכולתי להיות מופתעת כלל מהפתרון הגאוני (והוא גאוני לגמרי), יכולתי רק ליהנות מיכולת הכתיבה המופלאה והמרתקת, וכאמור, לגלות את כל אותם רמזים ששתלה בדרך לגילוי.

ולספר עצמו – לינט רידג'ווי, יורשת עשירה ומחוזרת, ואשת עסקים מצוינת, למרות גילה הצעיר, נישאת במפתיע לאיש פשוט יחסית, סימון דויל, ארוסה של אחת מחברותיה, ז'קלין בלפור, שהכירה ביניהם, מתוך מחשבה שלינט תוכל למצוא לו איזו משרה שתפרנס אותם באופן הגון.

נישואים מהירים אלה מזעזעים כמה לוחות טקטוניים או לכל הפחות, כמה עורכי דין מנאמניה של היורשת, אלה האחראים כי תקבל ירושתה בהגיעה לגיל המתאים, או עם נישואיה, והם ממהרים משני צידי האוקינוס, מארצות הברית ומאנגליה, כדי לחבור אליה ולהשגיח.

להמשיך לקרוא

Share

שלי ורק שלי – גבריאל טאלנט

קשוח! אני חושבת שבמילה הזאת אפשר לתמצת את הספר הזה – קשוח! צריך הרבה כוחות נפש כדי לצלוח אותו עד תוּמו. החיים המתוארים בו, חייה של נערה אחת, הם כל כך כואבים וכל כך מסובכים וכל כך בלתי אפשריים, ובכל זאת – הם בהחלט יכולים להיות. ובהחלט ייתכן שיש נערות כאלה, נשים צעירות כאלה, שיש להן חיים דומים לאלה של ג'וליה אלווסטון.

ג'וליה, המוכנה טרטל, אלווסטון, היא נערה בת ארבע עשרה, והיא מתגוררת עם אביה, מרטין, על חלקת אדמה המשקיפה על האוקיינוס, בעיירה בצפון קליפורניה. על אותו שטח חי גם אביו, סבה, בקרוואן מוזנח למדי.

טרטל ואביה חיים בבית די מתפורר ומלוכלך. היא יודעת הכל על כלי נשק, ויש לה כמה משל עצמה. יודעת הכל על זוויות ירי, על השפעת הרוח, על סוג הפגיעה האפשרית מכל סוגי הקליעים. היא יודעת לצוד חיות ולפשוט את עורן, ואחר כך לבשל אותן. יודעת לבנות ומה תפקידם של כל כלי העבודה הנמצאים בבית, יודעת לדוג ולאסוף סרטנים וצדפות, יודעת לחבוש פצעים ולקבע נקע. יודעת להדליק אש גם ללא גפרורים. יודעת לנווט בשטחים לא מוכרים. יש לה כל הכישורים לשרוד, אם רק תזדקק לכך.

ואת כל אלה לימד אותה אביה. לימד אותה להיות קשוחה, לא לוותר לעצמה, גם אם כואב, גם אם קשה.

כל בוקר הוא מלווה אותה לאוטובוס שאוסף אותה לבית הספר. בסופו של כל יום מחכה לה, מבשל לה ארוחות.

ובלילה הוא עולה לחדרה אוסף אותה לזרועותיו, ויורד עמה במדרגות אל חדרו.

היא לא מתנגדת. היא מחכה לו. היא נענית לו. היא לא פוחדת ממנו. היא יודעת שהוא אוהב אותה עד כלות. היא אוהבת אותו.

להמשיך לקרוא

Share

בַּסּוֹף כּוּלָם נָמוּתוּ – קובי ניב

"…'הדחקתי כמעט הכול. שכחתי. מחקתי מהמוח כמו שמוחקים קבצים במחשב. ככה אנחנו בעצם חיים. מתכחשים לכל זכר של מוות. תראה באיזה מהירות מסלקים את המכוניות ההרוסות מהכבישים אחרי תאונות ושוטפים את הדם, ותוך שעה שעתיים אין כבר שום זכר לזה שלפני רגע מתו פה שלושה אנשים, שהיו להם הורים ואחים וילדים וכל זה. אנחנו מוחקים כל זכר למוות. כאילו שככה זה ימנע מאיתנו למות. כאילו שאם לא נדע שאחרים מתים, כאילו שאנחנו לא יודעים שכולם מתים, אז אנחנו לא נמות. ..'" (עמ' 96 – 97)

חמישה אנשים, ישראלים לשעבר, פליטים, כאלה שתלויים בחסדי המעסיק הנוכחי, שאם יום אחד יימאס לו מהם יכול להסגיר אותם לשלטונות, או סתם להיפטר מהם בכל מיני דרכים, יושבים על אסדה לפינוי אשפה בניו יורק. נוסעים עם הררי אשפה בשקיות אל מקום הפינוי, וחוזרים. כך מדי לילה.

הם לא מדברים הרבה, כי אם מדברים מתחילים להזכר, והם לא רוצים להזכר, כי להזכר זה כואב. וכל אחד מהם "טיפוס" בפני עצמו, מוזר בפני עצמו.

".. לא יודע למה, אבל כולנו היינו פה קצת מוזרים. זה מוזר לי עכשיו שאני אומר את זה ככה. כי בעצם כל בני האדם, לא רק פה, בכלל בחיים, גם אלו שהם כאילו הכי רגילים בעולם, הם כולם לגמרי מוזרים. אז ככה היינו גם אנחנו, בני אדם מוזרים, שרוטים, רגילים, שפתאום, אולי לא פתאום, הפכו לפליטים, מסתתרים, מנותקים, אבודים … אני חושב שלא רצינו לזכור, לא לזכור ולא להיזכר במה שהיה. בגלל זה היינו שותקים, כולם. …" (עמ' 13)

אבל אי אפשר באמת להעביר כך שעות על גבי שעות בשתיקה, אז קצת מדברים. משתדלים לא להזכר, לא לדבר על מה שהיה. על מה שנשאר קשה לדבר, כי אין להם מושג מה נשאר. לא מדברים על זה. גם לא בחדשות.

מה שהיה פעם מדינת ישראל, ומה שהיו פעם השטחים הכבושים או המשוחררים או הגדה המערבית או יהודה ושומרון (אפשר לבחור, אם רוצים), הוא שטח מגודר, שאי אפשר לגשת אליו, אין יוצא ואין בא. לא יודעים מי חי, מי מת? ואיך?

להמשיך לקרוא

Share

יום השנה האחרון – ליאן מוריארטי

יש לה את זה, לליאן מוריארטי; יש לה היכולת לרקוח סיפורים וללהטט במלים עד כי הקוראת אינה יודעת נפשה מרוב עונג. וגם אם בסיומו של הספר לא נשארו הרבה זכרונות, ומשא לקחת עמי לאורך השנים, הרי שזכרון ההתענגות השקטה על קריאה בספריה, זכרון זה דווקא ישאר ולא ידעך. וזו ודאי הסיבה שאני שבה וקוראת עוד ועוד מספריה.

אי האקליפטוסים הוא אי די קטן, כמעט לא גרים בו אנשים, וכל אלה שגרים בו שייכים למשפחה אחת. כדי לנסוע לעבודה הם עולים על מעבורת, או חותרים בסירותיהם האישיות. האי שייך למשפחה בעקבות איזו התערבות של אחד מאבות המשפחה, והמבקרים באי נדרשים לעזוב עד שעה מסוימת.

האי מאד מפורסם, מפורסם בגלל אחת מתושבותיו – אניגמה, שכעת היא כבר אשה לא צעירה כלל, אבל היא מוכרת עד מאד כבתם של אליס וג'ק מונרו שיום אחד נעלמו מעל פני האדמה, והשאירו את התינוקת אניגמה בעריסה. למרבה המזל, האחיות קוני ורוז שהתגוררו בצד השני של האי גילו את התינוקת הנטושה ולקחוה עמם, וגידלו אותה. סביב סיפור המסתורין הזה נטוו אגדות והשערות וספקולציות אין ספור, והמשפחה הפכה את יום הגילוי של התינוקת לחגיגה בה מוזמנים אנשים להתארח באי בערב של אוכל ושתייה, ומופעים ועיסוקים לילדים, ערב שכולו שמחה.

פרט לכך נשמר ביתם של הזוג מונרו במשך כל השנים, והוא מהווה אתר עליה לרגל, כאשר אחת מבני המשפחה תמיד מלווה ומדריכה סיורים במקום. והכל בתשלום, כמובן. גם חגיגות השנה.

להמשיך לקרוא

Share

שריקה באפילה – אמה הילי

ספר שני הוא תמיד בעיה; תמיד ניצב לפני הסופר/ת אתגר לעמוד בציפיות שנוצרו עם ספר הביכורים ה"כה מוצלח" ש"זכה לשבחי הביקורת; תמיד יבקשו הקוראים עוד מאותו הדבר.

אלא שה"דבר" הזה חמקמק ביותר. לא ברור לגמרי. איך בדיוק הפך הספר הראשון לכזו הצלחה? ספר שהפך את הסופר/ת ל"דבר הבא", "ההבטחה" וכו'.

כל הלבטים הללו מופיעים כל כך יפה בספר "האמת על פרשת הארי קברט" כעלילת מסגרת לסיפור העלילה העיקרי (ספר מצוין, אגב).

דומה שאף הסופרת – אמה הילי – בספר הזה היטיבה לתאר את העניין (בתחום שונה לגמרי):
"… היא הרגישה שאמנים תמיד מתחילים עם ציורים יפהפיים, תמונות שכל אחד היה רוצה לתלות בבית, ומסיימים ביצירת דברים מפלצתיים, מכוערים וחסרי פשר. .." (*)

ובכן, אמה הילי. בספרה הראשון "אליזבת איננה", היתה איזו רעננות, הבטחה, משהו שונה. לכן מובן שהציפיה לספרה החדש, השני, היתה רבה ביותר.

ואכן, ניכר בספר הזה – "שריקה באפילה" – אותו כישרון כתיבה שהביא לה את תהילתה בספרה הראשון. היא נינוחה יותר, אולי, מרשה לעצמה "להתפזר" מעט, להיות פחות קוהרנטית, "לבלבל" את הקורא/ת, שנדרש/ת "לאפס" עצמו/ה בתחילת כל פרק, כדי להבין בדיוק באיזו נקודת זמן נמצא הפרק הספציפי; ומשום שהפרקים כה קצרים, נדרש לעתים מאמץ שכזה מדי עמוד או שניים.

להמשיך לקרוא

Share

הדיירים של מוּנבלוּם – אדוארד לואיס וולאנט

נורמן מונבלום הוא סוכן האחראי על ארבעה בתים בניו יורק; אחראי לתחזוקתם, אחראי לגבות את שכר הדירה מן הדיירים, ולהעביר את הכסף לבעל הבית, שהוא במקרה אחיו (היותר מבוגר והיותר "מוצלח"), ארווין.

נורמן מונבלום עובר, פעם בשבוע, בין כל הדיירים בארבעת הבניינים, שומע את כל מה שיש להם להשמיע, אוסף את שכר הדירה (במזומן, רק במזומן, אין לו מה לעשות עם צ'קים), כותב קבלות ומבטיח לטפל באחזקה.

הוא לא באמת מקשיב. הוא לא באמת מתכוון לטפל בשום בעיה; אחרי הכל שכר הדירה זול, ומי שנכנס לגור בבניינים הללו, שיום אחד מישהו יפנה מהם את כל הדיירים ויבנה שם בתים טובים יותר לעשירים יותר (זה לא ממש כתוב בספר, אבל אלה החיים עצמם), בתהליך ג'נטריפיקציה מוכר כל כך מכל מיני ערים וכל מיני מקומות מרכזיים ומבוקשים, ועד שפיסות הנדל"ן הללו, המהוות הבטחה עתידית לעושר לבעליהן, אכן תקיימנה את ההבטחות הללו, יש להפיק מהן את מירב התועלת תוך הקטנת העלויות למינימום, וכך למקסם רווחים. לכן יש איש תחזוקה אחד לכל ארבעת הבניינים, לכן בצנרת מטפל מי שאינו באמת שרברב, אבל מן הסתם יודע ומבין משהו בצנרת כדי לתקן תיקונים זמניים ולהטליא במקומות שצריך. לכן אין מפנים את קארלוף, הדייר הקשיש בקומת הקרקע בבניין שברחוב 13, ששכבות הלכלוך בדירתו יכולות להוות מקור מחקר פורה לכל ארכיאולוג, ושהמקקים מטפסים ממנה אל כל קומות הבניין, כי הוא דייר משלם. אין מתקנים את המעלית בבניין ברחוב 70, למרות שלט האזהרה שהודבק מטעם חברת המעליות, ועוד ועוד תיקונים דחופים ונדרשים. כי תיקונים עולים כסף וחסכון בתיקונים הוא רווח נקי לבעל הבית.

ובעל הבית, להזכירנו, הוא אחיו של נורמן, המזהיר אותו מדי פעם כי לא יהיו לו שום סנטימנטים משפחתיים אם העבודה לא תבוצע לשביעות רצונות, ודמי שכר הדירה לא יועברו אליו במועד.

וישנם, כמובן, הדיירים; הדיירים נשוא הספר הזה. אלה שנורמן פוגש בסיוריו בין הבתים. כולם בעלי יכולת השתכרות נמוכה וחסרי כח להתמודד מול השררה שהיא בעל הבית וסוכנו, נורמן, גיבור הספר, העובר ביניהם ואוסף את שכר הדירה.

להמשיך לקרוא

Share