"פזית מחקה כל מה שהיה לה, כל מה שהיא עשתה. היא מחקה תוך כדי ומחקה בדיעבד. וכשידעה שתמות הקדישה את עצמה למחיקה. פזית מתה ב- 29 בנובמבר 2002. היא היתה בת חמישים ושש." (עמ' 11) היה היתה אשה שנולדה וחיה ומתה. היה היתה אשה, שחייה ומותה נודעו רק לאנשים הקרובים לה ביותר, עד שבאה יעל […]
בספרה היינו העתיד כותבת יעל נאמן: "את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן. בכפייתיות. בעל פה. לפעמים התעייפנו עוד לפני שהתחלנו ובכל זאת סיפרנו במשך שעות. הקשבנו רוב קשב אחד לשני, כי בכל ערב בו סופר הסיפור, התחוורו לנו פרטים חדשים, גם שנים רבות אחרי שכבר לא היינו שם." המשך, כמעט ישיר לספר הנפלא ההוא […]
בעמ' 202, קצת לפני הסוף, נשברתי; אלמלא ישבתי בפארק, מקום פומבי לכל הדעות, כנראה הייתי נשטפת בדמעות וביפחות, עד שהייתי נרגעת. אבל בפארק, אתם יודעים, אנשים מסתכלים… בעמ' 202 מתארת יעל נאמן את השבר מן היחד אל היחיד, שבר שאפשר להשוותו, מבחינתה, רק לרעידת אדמה אמיתית ומוחשית שהתרחשה בסמוך לו. ולא היה לידי אף אחד, […]