"הייתי רוצה לעשות תיקון. מה הבעיה? הבדיה היא קבלן שיפוצים שמרחיב את מסדרון הסיפור ובונה לו עוד קומות מעבר לשיעורי הבנייה. הכול בידי – לשבט או לחסד. אז מה יקבע את הסוף? מה שקרה או מה שהיה יכול לקרות?" (עמ' 428)

 פאני וגבריאל הם (היו, בעצם) אנשים אמיתיים. ולא סתם אנשים אמיתיים – סבה וסבתה של הסופרת. וסיפור חייהם שהוא בלתי יאמן כמעט, יכולה להיקרא כאגדה, גם ללא כל התוספות שהוסיפה, וכל ה"בשר" שהעלתה על הסיפור ה"רזה" כל כך. סיפור נִסִי כמעט.

אבל אנחנו, שגדלנו כאן, ושמענו לא מעט סיפורי נִסִים, שקרו "שם", וגם "כמעט נסים", לנו כל סיפור כזה יישמע אמין לחלוטין, כי איכשהו – מה"שם" הארור ההוא, הצליחו להיות סיפורים אמיתיים מופלאים ומדהימים באמת.

 לקחה הסופרת את סיפור חייהם של סבה וסבתה, שפעם נישאו בבוקובינה –

 "היה היתה בוקובינה. שם אגדי, כמו המצאה ספרותית, אין טעם לחפש אותה במפה, שכן זו איננה מדינה או ארץ, אלא מחוז בקיסרות האוסטרו-הונגרית לפני מלחמת העולם הראשונה. בוקובינה, שקיימת היום רק בזיכרונם של ילידיה, נותרה שם דבר לאנינות טעם, לשנינות ולמבט אירוני על החיים עם חוש הומור חומצתי. זו היתה נקודת ההתחלה המשותפת של פאני וגבריאל – שניהם באו משם." (עמ' 13)

 שני אנשים צעירים נפגשו, והסכימו להינשא זה לזו וזו לזה, אולי היתה שם אהבה גדולה, אולי מילוי חובה, כי כך צריך:

 "אישה ניתנת. אישה נמסרת. אישה לא נבחרת. נישואים, צאצאים, משלח יד בטוח – אלה היו התחנות בחייו של כל יהודי צעיר, חובות שצריך למלא. .." (עמ' 16)

 ורגע לפני החתונה גויס החתן למלחמה, המלחמה הגדולה שהיום קוראים לה "מלחמת העולם הראשונה", ואז היתה מלחמה ששטפה את יבשת אירופה וסחפה איתה נערים צעירים, חלקם מרצונם, חלקם כי צריך, חלקם כי לא היתה להם ברירה, והותירה אחריה חורבן והרס. גבריאל גויס, ונעלם, ולא נודע היכן הוא במשך זמן לא קצר.

ואחר כך חזר.

והוא איש אחר.

כמו כל האנשים שהולכים למלחמות.

ופאני? היא חיכתה, ולא אוותה לשמוע על התרת אירוסיה, ולא אוותה להיות לאיש אחר.

 חיכתה.

עד ששב.

 ונישאו שם, בבוקובינה, שהיום היא זיכרון בלבד, ואחר כך נולד להם ילד,  ואחר כך יצא גבריאל לחפש את מזלו באמריקה, כי פעם נסעו כך אנשים, קודם אבי המשפחה, או מישהו אחר מן המשפחה, להתבסס ביבשת החדשה, ואחר כך לשלוח להביא את הנותרים מאחור. וממילא היה כבר איש אחר.

אלא שמאחור התחשרה סופה, וכבר לא ניתן היה לצאת, וכבר לא ניתן היה להישאר במקום, אלא לנדוד, או לחלות, או למות, בדרכים שונות ומשונות. ואבדו עקבותיהם, האם והבן.

 ומשתמה המלחמה הגדולה השנייה, פנו האם והבן להגר לפלשתינה היא ארץ ישראל, כי רק שם, כך האמינו, יימצא להם מקום.

במסעם לארץ נעצרה האניה עליה נסעו והועברו למחנה עקורים בקפריסין, שם הכיר הבן אשה אחת, אף היא מ"שם", אף היא שורדת, ונישאו.

 ואיכשהו, בדרך פלאית באמת, נודע לגבריאל כי הם חיים, ומתישהו נפגשו שוב. ונולד ילד לזוג הצעיר, ונפרדו שוב הזוג המבוגר, ונולדה ילדה, היא היא הסופרת שכתבה את סיפור חייהם, והוסיפה עיטורים, ו"עיבתה" כיד דמיונה.

 ספרים שעניינם אנשים שחיו פעם, ועליהם מוסיף הכותב או מוסיפה הכותבת מחשבות ודמיונות, שיחות ומראות שנחזו, ספרים שכאלה אהובים עלי מאד. הם הופכים את הסיפור ההיסטורי למשהו חי ומוחשי, כך שגם אחרי שכל התאריכים החשובים נשכחים, והמנצחים והמפסידים, הצדדים הנצים, בריתות השלום, כל אלה נדחקים מפני סיפורם של היחידים, וההיסטוריה נשארת בזכרון.

 סמל לקחה את סיפורם האמיתי של סבה וסבתה, שמן הסתם לא הרחיבו הרבה על הקורות אותם, משום ש"מה כבר יש לספר" ומשום שאין שום צורך להכביד על נפשם של הצעירים עם סיפורים משם, ואולי משום שלא תמיד התגאו בחלק ממעשיהם, לקחה את הסיפור השלדי ו"הלבישה" אותו במחשבות ושיחות ומראות, וקורות, עד שאין הקורא/ת יודע/ת מי מן הדמויות היתה ומי לא, מהי אמת ומהי בדיה.

וזה כלל לא חשוב.

משום שהסיפור שנכתב, טוב לו להיקרא, והדפים נהפכים מאליהם.

 זהו ספרה הראשון של סמל שלקחתי לידי. אמנם התכוונתי להגיע יום אחד אל ספריה, או אל חלק מהם, משום ששמעה יצא כסופרת מצוינת. אלא שעד שהגיע הספר הזה לידי, מעולם לא היה לי ספר שכתבה. אולי כי טרם הספקתי לקנות. אבל בהחלט התכוונתי לקרוא, יום אחד.

 זהו גם ספרה האחרון של סמל, משום שלא מזמן הלכה לעולמה, ונותר צער גדול על כי לא יהיו עוד ספרים שכאלה (אם כי, כאמור, עוד יש לי בהחלט מה להשלים). וצער על שלא אפגשנה לעולם, ולא אוכל לספר לה כמה אהבתי את ספרה זה.

 ושמחה בלב, שקראתי.

 כדאי גם לכם.

 ועוד כמה דברים שאספתי לי מתוך הכתוב:

 ".. ובכלל, למה הבחורים של היום מבקשים לשאת דווקא נשים יפות? הרי בשינה הבעל לא רואה את אשתו כלל, ובשעת הסעודה עיניו תקועות עמוק בצלחת שלו, ובבית המדרש אינו נותן דעתו על שום אישה, וגם בהיותו בעבודה היא לא נמצאת עמו. אז אם הוא פוגש בה רק לרגעים ספורים לפני צאתו את הבית בבוקר ובשובו בלילה, מה אכפת לו אם אשתו יפה או מכוערת? …" (עמ' 15)

 "… האוהבים בעבר המעיטו להביע את אהבתם, אם בכלל. הודאת אהבה נעשתה בכתב, מה שמעורר צער על היעלמם של המכתבים מנוף הקשר האנושי, שלא לדבר על האמונות הטפלות שקשורות למכתבי אהבה. אם ידו של האוהב רעדה בשעת הכתיבה, אות הוא כי האהבה הדדית. כתם דיו שטיפטפה על הנייר, מעיד כי גם הצד השני עורג אל הכותב. דווקא משום שמערכת היחסים היתה כרוכה בזמני המתנה ממושכים ובעינוי מייסר, היו לצירוף ' אני אוהב – אני אוהבת' עוצמה אדירה ותוקף נצחי." (עמ' 70)

פאני וגבריאל – נאוה סמל. הוצאת: זמורה ביתן. 460 עמודים

 לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)