היה היתה – יעל נאמן

"פזית מחקה כל מה שהיה לה, כל מה שהיא עשתה. היא מחקה תוך כדי ומחקה בדיעבד. וכשידעה שתמות הקדישה את עצמה למחיקה. פזית מתה ב- 29 בנובמבר 2002. היא היתה בת חמישים ושש." (עמ' 11)

היה היתה אשה שנולדה וחיה ומתה.

היה היתה אשה, שחייה ומותה נודעו רק לאנשים הקרובים לה ביותר, עד שבאה יעל נאמן ואספה סיפורים ממכריה ובני משפחתה, ואלמלא אספה סיפורים ומכתבים, וחיפשה ושאלה וריאיינה, כי אז היו חייה ומותה של אותה אשה לא ידועים לרובנו.

היה היתה אשה, בת יחידה להורים שורדי שואה, שחיה חמישים ושש שנים, וניהלה רומן מתמשך עם המוות, כי פצע היה פעור בנפשה, עד שבא הסרטן ופתר את העניין הזה, של המוות.

היה היתה אשה ושמה פזית פיין. פזית נולדה בשם סילביה בשנת 1947 במחנה עקורים בסנט אוטיליין, בת יחידה להוריה, שניהם שורדי שואה. מתישהו, לאחר שעלו לארץ, שוּנה שמה ל"פזית" (כמו מרבית העולים אז, ועוד הרבה שנים אחר כך, במסגרת מחיקה של הזהות הקודמת והטמעה בכור ההיתוך). גדלה בשכונת "המפדה האזרחי" בחולון. לא נישאה, לא היו לה ילדים. היו לה חברים ובני משפחה קרובים יותר או פחות. אחר כך חלתה בסרטן. אחר כך מתה.

יעל נאמן בחרה, מסיבה שאינה ברורה עד תום הספר, לכתוב את סיפורה של פזית פיין, לאסוף עדויות מאנשים שהכירו אותה בשלבים שונים של חייה, אנשים שליוו אותה יותר, אנשים שנגעו בה לרגע והמשיכו הלאה, אנשים ונשים שאהבו אותה מאד, שמותה פער חלל בליבם, או בשגרת יומם.

פזית פיין בחרה למחוק את חייה, לאַיין את עצם קיומה. לפני מותה מחקה הערות שוליים שכתבה בספרים, בטיפקס משני הצדדים, כדי שלא יוכלו לקרוא דרך האור. גזרה את ראשה מתוך תמונות, השמידה דברים שכתבה.

את חבריה מידרה האחד מהשני, וביקשה שלא ידברו עליה, שלא יסגירו דבר.

".. כדי שאוכל לספר את סיפורה, שלא ידעתי עליו כמעט כלום, הייתי תלויה באנשים. והייתי מגואלת באשמה בגלל ההסתרה והמידור שפזית ניסתה לעשות בחייה ובמותה. .. והנה אני הולכת מאחד לשני לשאול עליה, וגם אם חלקם נענים ברצון ואפילו בשמחה כדי שכן יהיה משהו ממנה, עדיין אני מרגישה כמו רגל גסה שנכנסת לחיים של פזית, ולפיסות מחייהם שלהם כפי שהיו פעם, בילדותם או בנעוריהם, עם אנשים אחרים." (עמ' 43)

יעל נאמן אספה וארגה את סיפוריהם של האנשים והנשים בחייה של פזית פיין, ודרך סיפוריהם משתקפת הילדה, הנערה, האשה, המתרגמת, העורכת, המקפידה עד מאד על השפה הנכונה בעברית ובאנגלית; ויותר מכך, דרך הסיפורים נפרשים גם סיפוריהם המושתקים בדרך כלל, כי לא באמת דיברו כאן על ילידי התקופה של תיכף אחרי המלחמה, אלה שנולדו לתוך הטראומה המתמשכת של מה שהיה שם (אז עוד לא קראו ל"שם" בשמות), אלה שנולדו לעתים כ"פיצוי" על המשפחות שנשארו "שם".

וזהו סיפור מרתק לא פחות.

"הסיפור על פזית הוא סיפור של קלסטרופוביה, של תקרה נמוכה, של קלוז-אפ. לא של נוף חזיתי ופתוח שנשקף מחלון פנורמי, אלא נוף של מרזב מהחלון האחורי. זה סיפור שמסופר מתוך החדר. מהצד הפנימי של הדלת. לכן היה קשה לספר אותו. .. כאילו אני יכולה לשמוע את הסיפור אבל לא להעביר אותו הלאה, כאילו התרגלתי לשמוע אותו, אבל אני לא יכולה לתווןך." (עמ' 47)

הסיפור על אשה, שבחרה מרצונה להשכח, שתרמה גופתה למדע, כדי שלא תהיה לוויה ולא יהיה קבר, ולא יהיה מקום לאנשים ונשים בחייה להתכנס, הסיפור הזה נכתב בצורה מיוחדת במינה, כזו שטרם נתקלתי בה. שילוב ואריגה של דברים שנאמרו לסופרת, דברים שנכתבו לה, ובתוך אלה – היא עצמה, הכותבת, זו שאינה בטוחה לגמרי מדוע היא כותבת על אשה שפעם פגשה בחטף, ואינה יודעת עליה כמעט דבר.

אבל היא מוכרחה לכתוב. ומשום כך כתבה.

".. הכתיבה היא כמו מחלה. מחלה אוטואימונית שרק מחריפה מעצם הכתיבה, כי כל הזמן הדברים הנכתבים נחצבים מאותה מחצבה פנימית שהולכת ומעמיקה, משריטה לפצע, ואז הולכת ונפערת מפצע לתהום." (עמ' 47)

 

הספר הזה, שהוא מלאכת מחשבת של כתיבה, שלא ידעתי עליו דבר לפני שהחלתי לקרוא בו, ומשהחלתי, לא יכולתי להניחו מן היד. הספר הזה מומלץ עד מאד.

 

היה היתה – יעל נאמן. הוצאת: אחוזת בית. 255 עמודים

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (אך לא לקינדל)

 

Share

תגובה אחת בנושא “היה היתה – יעל נאמן

  1. פינגבאק: היׂה היתה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *