פליישמן, ד"ר טובי פליישמן בצרות. רייצ'ל, אשתו בנפרד הביאה אליו את הילדים לפנות בוקר, כשעוד ישן, השאירה אותם שם, יום לפני סוף השבוע "שלו", כשעוד היו לו תוכניות לערב, ונסעה לסוף שבוע. נסעה והפסיקה להיות זמינה בטלפון.

גם אחרי סוף השבוע. גם כשהוא היה צריך לחזור לעבודה. יש לו חולים וחולות שמחכים לו. הוא מאד אוהב את העבודה שלו. אמנם שכרו כרופא בבית החולים לא ממש גבוה, וכדי לאפשר את רמת החיים שהיא, רייצ'ל, רוצה, הם נסמכו ונסמכים על ההכנסות שלה, כסוכנת אמנים עצמאית, אבל עכשיו היא נעלמה.

גם לילדים היא לא עונה.

לאף אחד.

והוא צריך לתפקד ככה.

תמיד הוא היה ההורה הזמין יותר לשני הילדים. גם כשהיו קטנים. הוא זה שהיה מבשל, הוא זה שהיה הולך לאסיפות הורים, אב יחיד בין כל האמהות. המורות הסתכלו עליו בהערצה כמעט. בכל זאת, לא נהוג שאב ממלא את תפקידי האם.

הוא זה שהיה מבשל תמיד, גם אם אחרה לארוחת הערב, או הודיעה ברגע האחרון שלא תגיע כי יש לה איזה עניין בעבודה.

עכשיו הוא  כועס, אובד עצות, לא מבין. איך אמא משאירה כך את ילדיה ונעלמת.

היא גם לא בביתה, שפעם היה שלהם. היא שבחרה את הבית, ועיצבה (בעזרת יועצת מפונפנת). היא גם לא בעבודה.

הוא מנסה להבין, מנסה לחשוב, ושוב ושוב כועס.

אבל הילדים.

בהתחלה את, הקוראת, מאד לא מחבבת את רייצ'ל ומאד אוהדת את טובי פליישמן, ד"ר פליישמן. אחר כך, ככל שמתקדם הספר, והוא, ד"ר פליישמן, עסוק, בזמנו החופשי, באיזו אפליקציית הכרויות, ובכל ההבטחות לסקס זמין ומהיר הטמונות בה, את קצת פחות מחבבת אותו וקצת פחות מרחמת עליו.

מתחילה לתהות מה היא תאמר על כל הסיטואציה ובכלל.

רייצ'ל שתמיד רצתה להתקדם בחיים, להיות ראויה לגור במקום שהיא גרה, שלילדיה יהיה הכל, אבל הכל, כדי שנקודת הפתיחה שלהם בחיים תהיה גבוהה.

אז היא התקדמה בעבודה, ויום אחד יצאה לעצמאות וגילתה כשרון רב במה שהיא עושה. אבל עבודה כמו שלה מחייבת השקעה ומחייבת העדרויות מארוחת הערב לעתים, שלא לדבר על מופעי סוף שנה בבית הספר ואסיפות הורים.

ככה זה כשמתחתנים, תמיד אחד נשאר קצת מאחור, כי מישהו צריך לטפל  בבית, ובילדים. בדרך כלל זו האשה. ככה גדלנו, ככה התחנכנו. אבל אפשר גם הפוך.

וכן, זה פוגע קצת בקריירה של ההורה המטפל בבית. ככה זה. אפילו בקיבוצים הילדים כבר גדלים בבתי הוריהם ולא בבתי הילדים.

פליישמן מתגעגע קצת לרייצ'ל, כי למרות כל הקשיים היא באמת היתה (ואולי עודנה) אהבתו הגדולה. סקס זמין וקל אינו תחליף למה שיכול להיות בין שני אנשים החולקים ביניהם הסטוריה משותפת ובית וילדים.

אבל עכשיו הוא לבד, וצריך להתחיל להתכונן לחיים שמעכשיו והלאה.

הספר, שאין בו כמעט עלילה, מסופר בשני קולות, קולו של המספר-יודע-כל, העוסק בטובי ובמה שעובר עליו, וקולה של חברתו הטובה מאז הקולג' – ליבי, אליזבת. הספר נע בין תקופות העבר, להווה, בין שני המספרים, והקוראת מוצאת עצמה נשאבת לחייהם של אחרים, שאין בהם שום דרמות גדולות, ובכל זאת, הם מרתקים לאין שיעור.

כמה (וכמה) מובאות חכמות שאספתי לאורך הקריאה, על נשים, על גברים, על עבודה, על החיים עצמם:

…ברוח טובה ברוח טובה ברוח טובה. שמתם לב שמשתמשים בביטוי הזה רק בהקשר של גירושים? אולי כי בהקשר הזה משתמשים בו לעתים קרובות כל כך שלא רוצים להרעיל בו שום דבר אחר. כמו שאפשר להגיד "סופני" על כל מיני דברים, אבל אומרים רק על מחלה."

… פעם שאלתי אותו אם הדבר הגרוע ביותר בעבודה שלו הוא להגיד לאנשים שיקיריהם מתו. כן, זה נורא, כמובן, הוא ענה. אבל זה לא מתקרב אפילו לרגע שבו צריך לבשר למישהו שהוא או אחד מיקיריו חולים. מוות הוא דיאגנוזה, והיא מוחלטת. כולם שמעו עליה. שמה הולך לפניה. אבל מחלה — מחלה היא תהומות של אולי. החולה וכל מי שזקוק לו ואוהב אותו נתקפים ייאוש.."

…רק טיפשים מתחתנים. נישואים הם פתרון שעבר זמנו לבעיות רכוש שאין לו. הם קונסטרוקציה חברתית שהמציאו אנשים דתיים (שאת שאר הערכים שלהם הוא שולל ברובם), בזמנים שהשותפים לה חיו עד גיל שלושים לכל היותר…"

…לא משנה איזה סוג של אישה את, וגם כשאת סוגים רבים של נשים, את עדיין רק אישה, ופירוש הדבר שאת תמיד נחותה קצת מגבר."

…רעיה היא לא כמו חברת־על או חברה לצמיתות. היא משהו חדש לגמרי. היא משהו שאתם יוצרים יחד, ואתה אחד המרכיבים שלו. היא לא יכולה להיות אשתך בלעדיך. אז אם תשנא אותה, תרד עליה או תקטר לחברים שלך על הצרות שהיא עושה לך זה יהיה בעצם כמו לשנוא את האצבע שלך. כמו לשנוא את האצבע שלך אפילו אם התפתח בה נמק. הרי אתה לא רואה את עצמך במנותק ממנה. אתה מסתכל על אשתך ואתה לא באמת מסתכל על מישהי שאתה שונא. אתה מסתכל עליה ורואה את המוגבלויות שלך ואת העיוותים שלך. אתה שונא את מה שיצרת. אתה שונא את עצמך."

… היתה יכולה לחשוב בהיגיון, לקרוא ספרים, להתלבט למי להצביע ולהיות זמינה מינית לבעלה כי זה מה שהכסף עושה. הכסף קונה לאנשים חיים נוספים שמתנהלים במקביל לחייהם הרגילים, ועם צמד החיים האלה המטרות שלהם מושגות איכשהו וכולם סביבם מרוצים. "

…אישה היא בת אדם עד שהיא מתעברת. ברגע שהיא נעשית לאינקובטור אנושי מתייחסים אליה כאל אוסף איברים. העלבונות גדולים, אבל מוסווים. …"

…יציאה לעבודה היא אכן מעשה לא נדיב כלפי ילדייך."

מה את אמורה לעשות? לא להתחתן כשבעלך הוא האדם שמבין אותך ואוהב אותך ומעודד אותך ויהי מה? לא ללדת את הילדים שאת אוהבת ושבזכותם כל הנזק ההיקפי (זמנך, גופך, האור שבך, האפלה שבך) היה כדאי? הזמן הרי יחלוף בכל מקרה. לעולם לא תהיי שוב צעירה. את רק עלולה לא לזכור שזה הכי טוב שיהיה, בכל רגע נתון — שעכשיו את הכי צעירה שתהיי אי פעם. ועכשיו. ועכשיו. ועכשיו ועכשיו ועכשיו."

הספר הזה נקרא בשטף, מכריכה לכריכה, וכדאי ביותר לקראו.