רווח של חמש הוא הרווח של חמש שנים שבין מבצע למבצע. מבצעים רציניים, אמיתיים. עם כניסה לשטח האויב, לחימה, הרוגים, פצועים, צבע אדום, רקטות על העוטף ולפעמים גם על תל אביב. כל חמש שנים, בערך, יוצאת מדינת ישראל למבצע  נקמה על כל מה שהרגילה עצמה במשך השנים לספוג. בלוני תבערה, עפיפוני תבערה, ירי פצמ"רים. מחכים, ומחכים עוד קצת, ואז מחליטים שגדשה הסאה, וצריך להחזיר. ללמד אותם לקח.

ואז נכנסים, יורים, מפציצים, תמיד בכח גדול, לעתים מסורבל. מבצע שכרוך באבדות, משתדלים שלא יותר מדי, אבל לא תמיד ההשתדלות עוזרת. קצת מאבדים את הבלמים לפעמים בתגובה. ואז נסוגים, ויש הסכמות, ושוב המצב מתדרדר לאט-לאט או מהר-מהר, ושוב – קודם "טפטופים", ככה קוראים להם, המתגברים ומתגברים, ושוב נכנסים ושוב יוצאים, וחוזר חלילה.

…. ההרגל. האין פתרון. מדי פעם צלף ירה על חקלאי שחרש בשדה. מדי פעם דיווחו על היתקלות עם כוחותינו. עיכבו את הכסף הקטארי. הכניסו את הכסף הקטארי. כן חילקו אותו. לא חילקו אותו. ובלוני תבערה. כל יום כל יום כל יום. לפעמים רקטה. לפעמים נפילה באזור מגורים. וכלום. שום דבר. מדינת ישראל חיה עם המצב. …
…התרגלנו. לזה שאנחנו עם כובש, לתאונות הדרכים, לכפייה הדתית, לשחיתות של השלטון. לזה שיקר פה, אבל ממש יקר. שאי אפשר לקנות דירה, שצריך לחיות כמו כלב בזמן הלימודים כי שכר הלימוד הוא הון, לסל התרופות החסר שהורג בני אדם, למערכת החינוך הקורסת, לאוטוסטרדות שנסללות בשטחים בזמן שהכבישים האחרים במצב קטסטרופלי. …"

אמא אחת במושב בצפון, שבנה הגיע לגיל של צו ראשון, צו שאיתו מתחילות החרדות. בעיקר כשיש לך נער שמחפש שירות "משמעותי", קרבי. כמו שחינכת אותו. כמו שאת מתחילה להצטער שחנכת אותו. לתת, להתנדב, לקחת חלק בדבר הגדול הזה שהוא (שהיה?) מדינת ישראל. עכשיו את מהרהרת בינך לבין עצמך שאולי טעית, אולי היה צריך לחנך אותו אחרת. אולי בכלל כדאי היה להוציא אזרחות זרה ולעוף מכאן. את לא מרשה לעצמך, אבל לחרדות יש דרך משלהן לחדור למחשבותיך. איך יודיעו לך, מה יודיעו לך, מה תלבשי ללוויה….

אמא אחת, ענת, נתי, נחושה בדעתה שלא להניח לבנה להגיע לאחד מאותם סבבים; לזרז את הסבב הבא, כך שכשיתחיל בנה יהיה רק בתחילת חיולו, ועל כן לא יצטרך להכנס לעזה, לפחות לא בסבב הבא. ואחר כך? אחר כך אולי יסע לטיול של אחרי צבא ולא ינסה לחזור, ואם כן, אולי לא יהיו טיסות, ועד שיחזור יגמר הסבב.

ככה תציל את בנה. את עצמה.

ויש לה דרך מאד מתוחכמת, כך היא חושבת, לזרז את הסבב הבא. דרך שמחייבת הכנות רבות, אבל יש לה זמן. והוא עוד מתכוון לצאת לשנת שרות.

את כל הדברים האלה העלתה כהן צדק בספר הזה, שנכתב, כך אני מניחה, לפני שנכנסנו לאוקטובר 2023, ברובו לפחות, משום שהדברים שונים כל כך עכשיו. אין יותר סבבים, יש רק סבב אחד ארוך ומתמשך, סבב שלא נגמר.

הרעיון לספר מבריק, בעיני, גם סיומו של הספר, שבהחלט שייך לכאן ולעכשיו, סיום מפתיע למדי, ולוּ רק בגינו כדאי לקרוא עד הסוף. גם אם ניתן היה קצת לקצר בספר כולו.

הספר הזה הוא עלינו. על כולנו.