קיבוץ עירוני הוא מין המצאה חדשה ישנה, יצור כלאיים שבו חיים אנשים ונשים בקהילה אחת, הנמצאת בתוך אחת הערים. קהילה סגורה שחבריה מתגוררים בסמיכות איש לרעהו, עם תקנונים קיבוציים, הליכי קבלה לחברות, הסדרה כלכלית של המפעלים המשותפים, ויחסי גומלין דומים לקיבוצים החקלאיים המוכרים, רק בלי החקלאות.

הקיבוצים מנהלים רשת קשרים עם הסביבה העירונית, תורמים לה ונתרמים ממנה.

שלא במפתיע, לא מעט מחברי הקיבוצים העירוניים הם יוצאי קיבוץ בעצמם.

כזהו קיבוץ  אוריין, הממוקם בגבעתיים. פעם היה הקיבוץ ממוקם בשכונת התקווה, אולם כיום הם בבניין בגבעתיים, בניין השייך לאחת מחברות הקיבוץ, שהועמד על ידה לרשות הקיבוץ, ושופץ כך שיתאים למגורי החברות והחברים.

במרתף הבניין נמצא חדר הכביסה המשותף, ובו נמצאה גופתה של גליה סוצקי, כשכבל כרוך סביב צווארה. גליה, אשה יפהפיה על פי דברי כל העדים, נשארה בארץ, עת בעלה ובתה בת הארבע נסעו לבקר את משפחתו בקנדה

כל הסימנים מורים על כך שמישהו מתוך הקהילה רצח אותה.

סיגל שמש, פקד סיגל שמש, זו שכבר הכרנו ב"האשה שלא הייתה", נקראת לזירת הרצח וממונה לראש הצח"מ.

אחד אחד נקראים חברי וחברות הקיבוץ למסירת עדויות, ולמסירת עדויות המשך.

כל הסיפורים נשמעים דומים; כמה היתה שקטה, כמה היתה יפה,  וגם על חיי הקהילה ומשמעותם. על ההבדלים בין ערכי השיוויון הפורמלי לבין המציאות המעמדית הקיימת גם שם.

…קיבוץ, למרות כל הדיבורים על שוויון, זה מקום סופר־מעמדי. יש משפחות חלשות, יש משפחות חזקות, וכל אחד יודע בדיוק מה הסטטוס של כל אחד, וגם של עצמו. וברור שהמעמד של ההורים מקרין גם על הילדים. קחי את כל הסיפורים האלה על התעללויות בבתי הילדים… זה נכון כמובן, לכל קיבוץ יש את הסוטים שלו וכולם יודעים את זה. לפחות ככה זה היה כשאנחנו היינו ילדים ולא הייתה כל כך מודעות לכל זה כמו היום. אבל הסוטים האלה, במי הם פוגעים? בילדים של המשפחות החזקות? בחיים לא. הם תמיד־תמיד פוגעים בחלשים. באלה שההורים שלהם לא יכולים להגן עליהם…"

כל מי שחי בקיבוץ, ויותר מכך, מי שגדל בקיבוץ, מכיר על בוריו את מדרג המעמדות ואת קיומם של החזקים יותר והחזקים פחות.

אט-אט ניבעים סדקים בתמונה האידיאלית, הן של הנרצחת, הן של הקהילה.

אבל מה יכול לגרום למישהו או מישהי מתוך הקהילה, זו שחרתה על דגלה ערכים נעלים למיניהם, לרצוח אשה אחת, חברה ושותפה לדרך?

ועד כמה האידיאלים והערכים אכן באים לידי ביטוי בתוך הקהילה הזו?

ואין כלל ספק כי החקירה ותוצאותיה יכולים להמיט חורבן על הקיבוץ הקטן הזה. והריהו ביתם וקהילתם של כל תושביו.

….אם מתעלמים לרגע מהנדנודים האינסופיים שלהם על ניכור עירוני ועל ערכים ושוויון — חייבים להודות שאולי בכל זאת יש יתרונות מסוימים לחיים בקבוצה…"

סיגל שמש וצוותה יגיעו, כמובן, לפתרון התעלומה, אולם הדברים שעלו במהלך החקירות והעדויות עשויים אכן למוטט את הקיבוץ.

ואולי לא.

הקוראת שחיכתה זמן כה רב לספר חדש בסדרה, שמחה לפגוש שוב את פקד סיגל שמש, ואף ללוות אותה בחייה האישיים, אליהם התוודעה בספר הקודם.

ועוד עניין קטן, שמיד נגע ללבי. בכל בוקר, אם אני מתעוררת מוקדם, רעשי הציפורים מחוץ לחלון יכולים להיות צלצול השכמה בפני עצמם. והנה, גם סיגל שמש מתעוררת בדיוק עם אותם קולות, שלעתים ממש מפריעים להמשיך לישון עוד קצת.

בחוץ החלו הציפורים לצייץ. תחילה העורבים, קוראים בקולות ניחרים וצרודים, ולאחר מכן ציפורים נוספות. כמה היא שונאת את הרגע הזה שבו הלילה מתחלף ליום, והיא מבינה שזהו — זה נגמר. היא שוב הפסידה…"

אילה בן-פורת מראה שוב את כשרונה הרב בכתיבה, ואין לי אלא לצפות לספר הבא בסדרה, בתקווה שלא יעברו עוד כמעט שש שנים.

ספר מתח משובח.