לפני כתריסר שנים, באחד מירידי הספרים השנתיים פגש אותי מכר אחד ותחב לידי ספר אחד ואמר לי – את זה את מוכרחה לקרוא. ומאחר שסמכתי על טעמו, קראתי את הספר הזה, שהיה הראשון של גלית דהן קרליבך, ולאחר שקראתיו הסכמתי עם הממליץ.

ומאז אני קוראת את כל ספריה, גם אלה שנכתבו לבני הנעורים. ובכל אחד מהם אני אוהבת אותה קצת יותר.

וכל ההקדמה הזו לא נועדה אלא לספר שגם את הספר הזה – מזל יתומה – מאד אהבתי. למרות היותו אפל יותר מכל ספריה הקודמים, למרות שגיבורת הספר, המספרת את סיפורה בגוף ראשון, חייה רעים מכל אלה של גיבורותיה הקודמות של דהן קרליבך.

אביטל אוחיון, היא היא גיבורת הסיפור הזה. רובו של הסיפור הוא וידוי שלה בפני שופטיה העתידיים בפניהם היא עתידה לעמוד על רצח שני אנשים. וכך זה נפתח:

כדי לספר לכם איך רצחתי את רמון, אני צריכה לספר איך חיסלתי את אחיטוב. וכדי לספר איך חיסלתי את אחיטוב, אני מוכרחה לספר קודם כול איך הרגתי את אמא שלי.

אני נמצאת פה במנזר מרימ'ס, ואולי מנזר זה לא המקום הכי מתאים בעולם להתוודות בו על רצח, למרות שיש פה תא וידוי. לא שהתא הזה עוזר למישהו: מי שעושה פשעים גדולים, שלא יצפה שיצליח להיכנס לחור וידוי פצפון."

כמו נשים אחרות בספריה האחרים של דהן-קרליבך, גם לאביטל אוחיון אין אב, בכל אופן אין אב ידוע. לאביטל גם אין אם, היא נהרגה, פעם, בתאונת דרכים. יתומה לגמרי, וגדלה אצל הורי אמה, בליפתא. סבתה של אביטל שיכורה תמידית, מכה ומקללת אותה. סבה של אביטל מסרסר בה לחבריו. מיני גיהינום.

…אני אף פעם לא פחדתי מהגיהינום וגם אף פעם לא התעניינתי בכל השטויות האלה של גן עדן. לגבי הגן עדן – כולם רצו להגיע לשם, כולל סבא וסבתא, אז למה שבכלל ארצה להיות שם? לא מספיק סבלתי איתם בעולם הזה כדי לפגוש אותם גם בעולם הבא? זה נראה לכם הגיוני שכולנו, כל הדפוקים של ליפתא, נעמוד באותו תור לפישון או לגיחון?

ולגבי הגיהינום – הוא הרי נמצא כל הזמן. הגיהינום היה ברעש הקבוע של האגזוזים במוסכים שמעל ליפתא ובכל האמבולנסים, והוא היה בקללות וברעשים של השיכורים שהיו באים למעיין ביום ובלילה, במריבות ובמכות, בערבים של ריקודי בטן בפרלמנט השיכורים של סבא, שאז פתאום סבתא היתה נעלמת והשיכורים היו מדביקים את העיניים שלהם ישר עלי וצוחקים, "אין לה מה להזיז לקטנה האדומה הזאת", זה לא הפריע להם לשים אותי על הברכיים שלהם, כשאני בלב סופרת עד מאה. עד מאתיים. עד שלוש מאות. עד שייפלו מרוב יין ויעזבו אותי, כי אתם, הסוציאליים, אף פעם לא באתם בזמן ואתה, אדוני השופט, תמיד שולח לכלא כשכבר מאוחר מדי, ואת הבנאדם הלא נכון. אני רוצה שתכתבו את זה בפרוטוקול שלכם עכשיו, לפני שתחליטו לפי המכתב הזה אם אני אשמה או לא, בלי קשר לכלום."

אביטל מחפשת את אבא שלה, שהיא קוראת לו "ליר" (כן, ע"ש המלך), בכל גבר זר שהיא פוגשת בשכונה. כי זו דרכן של ילדות שתוקות, לחפש את אביהן.

ופעם אחת, כשמלאה סאת יסוריה ברחה מן הבית של סבתה, הסתובבה ברחובות, נתפסה, הועברה לרווחה, דרך כל המערכת הסוציאלית, שאף פעם לא מצליחה להציל נערות צעירות כמותה, ומצאה עצמה, שוב, ברחוב.

כשחיפשה ומצאה עבודה באיזו מסעדה, או כך חשבה לפחות, התברר לה כי גם כאן מצפים ממנה להיות זונה. רק בלי לקרוא לזה כך.

….שאין דבר כזה זונה. יש נותני שירותים, היא אמרה, יש ספקים, זונה זה מילה שגברים המציאו, בשביל להרגיש טוב עם עצמם….."

והיא אף פעם לא מפסיקה לחפש את ליר שלה. אולי יום אחד יופיע לה אבא.

ויום אחד מופיע איש אחד, מבוגר, שמאד מתעניין בה, ומסדר לה בית לישון, ועבודה ואפילו לימודים עתידיים.

איש מוזר.

לרגע חשבה שמצאה משפחה, או כמעט משפחה, כי האיש הזה, המבוגר, לא רצה ממנה דבר, שום כלום. רק שתהיה.

אבל לא רצה שתהיה חלק מהמשפחה שלו. למרות שלרגע, בעצם, הרבה יותר מרגע, כבר דמיינה איך היא הופכת לחלק מהמשפחה. איך יש לה משפחה. אבל לא.

שוב נדחקתי לדלת האחורית. למה? אחרי שמרגישים את מנעמי הצירים של הדלת הקדמית אף אחד, תאמינו לי שאף אחד לא רוצה לחזור לצירים החורקים של הדלת האחורית ואני לא רציתי להיות המשרתת של הסבא, או איזו דמות שוליים. רציתי לדעת איך עושה משפחה."

הספר הזה, כאמור, אפל וכואב עוד יותר מן הספרים הקודמים של דהן קרליבך. והוא כואב, והוא יפה להלל, והוא מומלץ לגמרי. ממש כמו הספרים האחרים של גלית דהן קרליבך, ואפילו יותר.