לאורך רוב רובו של הספר הזה מצאתי עצמי מתלבטת בין הרצון להמשיך לקרוא (למען האמת, קשה להניחו מן היד) לבין התחושה שהאשה הזו, שכותבת את כל המכתבים האלה שקובצו לספר אחד, לא באמת מעניינת. לא לגמרי. אשה שהיו לה חיים בסך הכל די בנאליים. אולי קצת יוצאי דופן כי נדדה קצת בין ארצות, לפני שהתיישבה מעבר לאוקינוס, אבל בסך הכל לא לגמרי מעניינים.

אלא שמאיה ערד, כן, הסופרת שכתבה את הספר הזה, הקדימה אותי, וכבר בהקדמה של הספר היא מצטטת את העורכת המדומיינת של הספר הטוענת בעצמה שאין לו באמת כל ערך ספרותי. ומיד נכנסת לדיון עם עצמה מהו בעצם אותו "ערך ספרותי".

אומר זאת ישירות: אין למכתבים שלפניכן שום ערך ספרותי. אבל תנו דעתכן לרגע על המונח הזה: מה פירוש "ערך ספרותי"? האם לספרות יש ערך נקוב, כמו לכל סחורה בשוק? ומי קובע את ערכו הספרותי של טקסט? בעלי ההון התרבותי, כלומר, חבורת גברים קשישים, או שמא כוחות השוק, דהיינו, ערכו של הטקסט נקבע לפי הכסף שמכירותיו מכניסות?

אם לשפוט לפי שני הקריטריונים הקפיטליסטיים שלעיל, אכן אין לספר זה ערך. קובעי הטעם ילעגו, קרוב לוודאי, לאסופת המכתבים האישיים הזו, שנכתבו בידי אישה מן המניין, בוגרת סמינר למורות שעסקה רוב חייה במכירת נדל"ן. גם המוני הקוראות לא יעוטו על הספר הזה כדי לדון בו במועדוני הקריאה שלהן.

אולם כפמיניסטית הקוראת תיגר על הקפיטליזם החזירי ההולך ופושה בכל סביבנו, אני דוחה מכל וכל את עצם ההנחה שטקסט נחשב יותר ככל ש"ערכו הספרותי" גבוה יותר. …" (עמ' 7)

(איכשהו הפסקה הזו מתכתבת עם הטיעונים בדבר הקאנון הספרותי, בספרה הקודם של ערד "קנאת סופרות")

אז מה יש בו בספר הזה, מה הקסם שהשאיר אותי מרותקת לחיים שכאלה, לא לגמרי מרתקים? אין זאת אלא שיש איזשהו קסם בכתיבה של ערד, ההופך את התפל והבנאלי למלים שקשה להיפרד מהן.

לאה מוסקוביץ צוקרמן היא גיבורת הספר הזה, והיא המספרת (למעט הפרולוג ואחרית הדבר).

היא נולדה ברומניה ב- 1942, הגיעה לישראל ב- 1950, נסעה לאמריקה להיות מורה בבית ספר יסודי בסוף שנות השישים. …" (עמ' 343)

את כל מכתביה כתבה לאה לחברותיה לסמינר, ובעיקר לאחת מהן, מירה, שהיתה, בעיניה, חברתה הטובה ביותר. אחת לשנה, בערב ראש השנה העברי, כתבה מכתב ארוך ובו סיפרה את כל קורותיה בשנה החולפת, לאותן נשים  שלמדו עימה בסמינר למורות, עם תוספת מיוחדת לחברתה הטובה.

הקוראת מלווה אותה בהגיעה לאמריקה, בשנים הראשונות שלה שם. נישואיה, ילדיה, הנפילות הכלכליות ויכולת ההתאוששות מכל אחת מהן. הבחירות הלא מוצלחות שלה בגברים. הנשים סביבה, הקהילה סביבה, הילדים שגדלים.

חיים. חיים רגילים לגמרי. או, כמעט רגילים לגמרי. אשה יפה (לאה היתה אשה יפה מאד, ועל כן מושא לקנאה וחשדנות של נשים, ומושא תשוקה לגברים), עניין שהיה לטובתה והיה לה לרועץ בו בזמן.

.. .אני תמיד ידעתי שאני יפה, אבל זו הייתה בעיה לא פחות מאשר יתרון. … בחורות קינאו בי וגברים רצו רק דבר אחד. יופי זה קצת כמו עושר השמור לבעליו לרעתו: מושך אליו גברים עם כוונות לא טהורות …." (עמ' 277)

ובכל זאת, קשה, כאמור, להניח את הספר הזה מהיד.

מומלץ