6.5.2024 – 213 באוקטובר, 2023

בשעה 6:30 בבוקר נשמע בשכונה קול רעם חזק, כמו נפילה, ואחריו שקט, לא כלום. לא קדמה אזעקה לרעש הזה, אבל אני כבר קפצתי מהמיטה, והתחלתי להתכונן לאזעקה שבטח תיכף תגיע.

לא, זו לא היתה נפילה. בלון גז שהתפוצץ ברכב, שני רחובות מכאן, והרעיד את כל השכונה.

אחר כך כבר היו סירנות של משטרה ואמבולנס, אבל אפשר היה לצאת מהבית כדי לצעוד בפארק.

רק התקף החרדה המשיך והמשיך. שעתיים בערך.

היום הוא גם יום השואה, ומכל עבר אני שומעת שאסור להשוות, ואנחנו כבר לא חסרי הגנה.

אבל אני דווקא משווה.

אני משווה את הפחד שלי מן המשטרה, רק כי אני חושבת אחרת מהשר, אני משווה תהליכים, וכן, אנחנו לא יהודים נרדפים (אבל כבר חווינו מצב שאין לנו מגן), וחלק מן האנשים המכונים אזרחי ישראל לגמרי פועלים כמי שהכריזו על עצמם גזע עליון.

אז לא, עוד לא הוחלט על השמדה ממוסדת, אבל יש תהליכים, ויש מדינה שמתפרקת, כבר לא כל כך לאט, והשלטון, כשהמדינה מתפרקת, נוקט עוד ועוד צעדים כנגד מי שמתנגדים לו.

ורק החטופות והחטופים נמקים להם במנהרות, ומחכים לשחרור. וחירותם מתמהמהת עוד ועוד ועוד.

11.5.2024 – 218 באוקטובר 2023

חלק מתושבי העוטף כבר חזרו לבתיהם. נחל עוז עוד לא. אסור. גם אלה שחזרו לא באמת חיים בשקט ושלווה. יש להם אזעקות ונפילות, קשה לישון אם בכלל.

וכבר עברו שבעה חודשים.

חברה אחת, אף היא מהעוטף, אמרה אתמול שיש עכשיו חלוקה חדשה – אלה שנפגעו בשבעה באוקטובר, ואלה שלא.

אלה שנפגעו, חלקם גולים מבתיהם, חלקם איבדו בני ובנות משפחה וחברים, או חיכו שעות לצבא, שלא הגיע, או שיש להם קרובים ומודעים בשבי האויב, או גולים מבתיהם.

ויש אלה שלא. אלה שהחיים שלהם ממשיכים, כמעט כרגיל. ואת לא יכולה להסביר להם, שאת לא יכולה באמת לחגוג או סתם לשבת בכל מיני מקומות ולצחוק ולשמוח.

את פשוט לא יכולה. כי נשארת שם, בשבעה באוקטובר. ושום דבר לא באמת זז.

את רק יכולה לבקש שלא ילחצו ושינסו להבין. ושיחלישו כבר את הווליום בכל המסיבות ובכל הארועים בפארק.

קצת שקט, זה כל מה שאת יכולה לבקש.

12.5.2024 – 219 באוקטובר, 2023

ערב יום הזכרון תשפ"ד

על הקיר בפינת הזכרון שבקיבוץ נחקקו שמונה שמות

האחרון היה של ילד אחד, בן ארבע, דניאל טרגרמן שמו, שנהרג בזמן מבצע "צוק איתן".

לפניו, שנים לפניו, נהרג רם ענבר, בלבנון.

לפניהם נהרגו זובה (זאב שגיא) ופליישר (משה בן הרי) כשעלו על מוקש בשדות, ועוד לפני כן, מוישיק (משה קפלנסקי) שנהרג במלחמת ששת הימים.

השלושה הראשונים, טוּמי (יעקב טוכמן) , רועי (רוטברג) ויענק'לה  (יעקב גרובר) נהרגו עוד לפני שנולדתי, והיו תמיד חלק מהסיפור של נחל עוז.

כבר כמה ימים שאני מנסה לדמיין איך יראה קיר הזכרון עכשיו, כשאפשר יהיה לחזור למשק. הרי אין שם מקום לעוד חמישה עשר שמות.

הערב, ערב יום הזכרון, התכנסנו כולנו, החיים, אלה שכתובתם עדיין בקיבוץ, ואלה שכבר החליפו כתובת, כולנו שנשארנו בחיים ביום ההוא, ויכולנו גם אנחנו להיות חרוטים על לוחות הזכרון, ואלה שלא היו שם ביום ההוא, אבל הקיבוץ קשור בנימי נפשם. התכנסנו כולנו לזכור את אלה שאינם, אלה שנהרגו פעם, אלה שרק לפני 219 ימים עוד התהלכו בינינו.

מיד אחרי הצפירה של שמונה בערב, במהלך קריאת ה"יזכור" שהיתה הפעם ארוכה מן הרגיל, החלו להשמע רחשי הטלפונים מסביב; אזעקה בנחל עוז.

כאילו שהיינו זקוקים לתזכורת.

ערב של דמעות.

ואין לנו מנחם.

23.5.2024 – 230 באוקטובר, 2023

יכולתי שלא לצפות אתמול בסרטון המקוצר של התצפיתניות בנחל-עוז. כי למה לי, באמת? הכל כל-כך טריגרי, הכל כל-כך קרוב אלינו.

אבל צפיתי. את המעט הזה אני חייבת להן. הן שהמדינה הפקירה ובגדה בהן, הן שהיו ממש על ידינו, קרובות כל כך. ולא ידענו. ואילו ידענו, מה יכולנו לעשות?

והמחשבה הבלתי נסבלת שאילו לא הותקפו בסיסי הצבא לפני שהותקפו הקיבוצים, הרי שהיו אלה יכולות להיות אנחנו, ובנותינו, שאולי, רק אולי, המתקפה עליהן עיכבה קצת את המתקפה עלינו, ואפשר היה איכשהו להתארגן (לא לגמרי, רק עם מה שהיה ועם מי שהיה).

והן כל כך צעירות.

ומדברים כאן על מחירים, ועל לא בכל מחיר.

כאילו יש מחיר למה שנלקח מהן. לתמיד.

אלה יכולות היו להיות אנחנו, או נשים אחרות בקיבוץ.

אלה יכולות היו להיות בנותינו.

היותן שם, היותן עדיין שם, הוא כתב אישום נוקב כנגד המדינה, כנגד עצם קיומה.

אולי באמת אין צורך בה, במדינה, שאינה מגינה על אזרחיה, שמפקירה אותם למות. שמקריבה את בנותיה ובניה על מזבח כבוד מפוקפק ונקם מפוקפק עוד יותר.

אולי נעקור מכאן, או נשאר עד שתגווע, ואנחנו איתה.

אולי.