14.7.2024 – 282 באוקטובר, 2023

בטקס קבלת השבת האחרון, אמר אח של אחד החטופים: הייתי בטוח שזה עניין של יום-יומיים וכולם חוזרים.

אני חושבת שאף אחד מאיתנו, אלה שהיו שם, לא האמין שיעברו תשעה חודשים, ועדיין יהיו אזרחים ישראלים שהופקרו ונבגדו, בידי החמאס. אף אחד.

עוד לא עובר לי השבעה באוקטובר; היום הזה נוכח כל הזמן. וכן, יש ברכות קטנות שאפשר לברך (שנשארנו בחיים, שנשארנו שלמים בגוף), אבל זה כבר לא מספיק. ההרגשה הזו, שמי שצריך לטפל בכלל לא קשוב למה שצריך לעשות, שקולה לאותה הרגשה בממ"ד: אנחנו לנפשנו.

בקרתי היום את הוריו של טל להט ב"שבעה" שלהם; טל היה בצוות מגלן שהגיע לנחל עוז, כדי להציל אותנו. אנחנו חבים לו את חיינו. טל נפל בעזה בשבוע שעבר. זה המעט שיכולתי לעשות. לבוא להוריו, לחבק אותם, להודות להם על בנם, לספר להם קצת מה היה שם. כי הוא לא סיפר. לא על היום ההוא.

אני מקווה שבמשהו, אפילו קטן, הקלתי עליהם, ולוּ רק לרגע. כי האובדן שלהם הוא הכבד באובדנים.

ואין שום תקווה באופק, רק עוד מאותו הדבר.

1.8.2024 –  300 באוקטובר, 2023 – נחל עוז –  יומן מלחמה – סוף

לא, המלחמה לא נגמרה. לא, החטופים לא חזרו.

לא, מחריב ישראל לא התפטר ולא לקח אחריות. הוא גם לא מת.

היאוש מחלחל ומתגבר קצת בכל יום. למרות שאסור לאבד תקווה, אני כבר לא ממש מבינה את משמעות המלה הזו, לפחות לא בהקשר של השבעה באוקטובר.

תצפיתנית אחת שצוטטה בכתבה ב"הארץ", אמרה: "אני לא תופשת את זה שהזמן באמת זז. אני עדיין תקועה, לא חזרתי לשגרה. בימים האחרונים נשכבתי על הרצפה ובכיתי. יש לי המון התקפי חרדה. הלב שלי, אני יוצאת לרחוב והוא פועם חזק, אבל אני יוצאת, בכוח. ויש לי רעידות בידיים, אני מגמגמת לפעמים טיפה. זה לא מביך אותי, זה פשוט מעייף, זה מתיש את הגוף, הגוף שלי דרוך, הכתפיים שלי תפוסות… הרבה פעמים אני מעדיפה פשוט לשתוק, כי כשאני מדברת על זה אנשים יכולים להגיד לי — תירגעי, מה יש לך? וזה גורם לי להתקפי חרדה חזקים עוד יותר, כאילו שאני זאת שלא בסדר".

כאילו דברה את מחשבותי.

הזמן הופך אפור כמו השולחן הערוך בככר החטופים, כמו שעון החול שהפך לשעון בטון. שום דבר לא זז. עדיין. ולא נראה שיזוז.

אבל אני יוצאת עכשיו למלחמה אחרת. מלחמה שהיא שלי בלבד. ובמלחמה הזו אני מבטיחה לעצמי נצחון מוחלט.