בשנים האחרונות התוודעתי ליותר ויותר למקומות של דיור מוגן, מה שפעם קראו "בתי אבות", שם שהיה נרדף לקרחון אצל האסקימוסים – שים את ההורה המבוגר, השכחן לעיתים, שכן או לא נושא את גופו במידה מספקת, ובוא לבקר, כשיש לך זמן. זה תמיד נראה והריח כמו בית חולים מיושן, מתעלף מזיקנה, עם המון אחיות רחמניות (או לא כל כך) ממהרות בין החדרים, או במקרים אחרים – בין השבילים. תמיד בירכתי על כך שמשפחתי המורחבת נמצאת בקיבוץ, ושם אם אדם צריך כבר לצאת מביתו, הרי שהדיור המיועד לחברים וותיקים הוא מכובד ומכבד.

לא עוד. מזה כמה עשורים הפך הדיור המוגן למקום הנושק ליוקרה; בתי מלון בזעיר אנפין, דירות קטנות למי שיכול להרשות לעצמו, לובי מפואר, ארוחות מזינות (בתשלום נוסף, אל תטעו), תוכניות תרבות ובידור מדי יום. תחרות על דיירים חדשים (ועל כספם), מקומות שבכל פעם שהגעתי חשבתי – אולי זה מקום שכדאי להזדקן בו.

המקהלה שאני חברה בה עורכת חזרות באחד מהם (מן הפחות מפוארים, ועדיין, מקום מצוין לגור בו), ומופיעה באחרים. כאלה עם מבואות שיש ותקרות גבוהות במיוחד, עם דלפקי קבלה מבריקים, שרותי נקיון שבועיים. נוף מרהיב מן החלון. אפילו וותיקי הקיבוץ שלי, זה שפונה מיושביו מאז השבעה באוקטובר, שוהים עכשיו באחד היפים שבהם, ואני זוכה לבקר ולראות.

קופרס צ'ייס הוא מן כפר כזה, קצת נידח, באנגליה. כפר שחלק מבתיו מיועדים לאנשים בסוף ימיהם, כשהם עדיין מתפקדים לגמרי, וצלולים בדעתם. ויש גם אגף לאלה שאין לדעת מה בתודעתם, ושגופם תש, והם רק מחכים  ליומם.

כפר מפואר ביותר הוא קופרס צ'ייס; פעם היה בו מנזר וכנסיה, ואפרים וגבעות מסביב. עכשיו, משמנזרים יצאו מן האופנה, הופכים הם בידי יזמים זריזים גם לכפרי גימלאים שכאלה.

הדיירים והדיירות – מי שנותרו בגפם אחרי שנים רבות של זוגיות אוהבת, ובאו להיות בחברת אנשים כמותם, או מי שבאו בזוג, ואחד מהם עבר לאגף החוסים, וניתן רק לבקרו בכל יום, ולדבר אליו, מבלי שיגיב. יש בהם מי שמנצלים את זמנם ואת המקום, רק שימיהם יהיו יפים וטובים עד שכבר לא.

זיכרון הוא המפלצת שרדפה את אנשי קופרס צ'ייס. שִכחה, פיזור נפש, בלבול שמות. למה באתי הנה? הנכדים יצחקו עליכם, הבנים והבנות יתבדחו אף הם, אבל יפקחו עין. מדי פעם בפעם תתעוררו באמצע הלילה באימה קרה. מכל הדברים שאדם יכול לאבד, דווקא את הראש? שייקחו רגל או ריאה, שייקחו כל מה שהם רוצים ולא ייקחו את זה. לפני שתהפכו ל""רוזמרי המסכנה"" או ל""פרנק המסכן"", לתפוס את זהרורי השמש האחרונים ולדעת מה הם. לפני שלא יהיו עוד טיולים, לא עוד משחקים, לא עוד מועדוני רצח. לפני שלא יהיו עוד אתם."

…אבל מי יודע מה מישהו אוכל לארוחת בוקר? אני בדרך כלל שותה תה ואוכלת טוסט ומקשיבה לתחנת הרדיו המקומית. אני יודעת שיש אנשים שאוכלים פירות. אני לא יודעת מתי זה התחיל לקרות, אבל זה לא בשבילי. …"

הספר הזה מתמקד בארבעה מהם – ג'ויס, הכותבת למישהי עלומה (לעצמה?), שהיא החדשה שבהם, אחות בדימוס, שבאה לכפר אחרי מות אישה, אליזבת שהיא חוקרת משטרה לשעבר, רון ואיברהים, פסיכיאטר שעדיין מקבל פציינטים שלא מוכנים לוותר על שירותיו.

…אני לעולם לא אלך לטיפול, כי מי רוצה לפרום את כל הסריגה הזאת? לא שווה את הסיכון, תודה. …"

ארבעתם אוהבים לעסוק בנסיון לפענח מקרי רצח מן העבר, כאלה שמעולם לא פוענחו, ושאליזבת לקחה עמה (בניגוד לנהלים) כשעזבה את עבודתה. הם עוברים על התיקים, על התצלומים, על הדוחות, ומנסים למצוא זוויות שלא נחקרו, אולי הארות פתאומיות. מין חוג שכזה, שהוא שלהם ושלהם בלבד.

אלא שאז נרצח, בביתו, אחד השותפים-בעלים של המקום, וזירת רצח עכשווית היא כבר משהו שונה לגמרי.

מטעמי ספויילרים לא אוכל לספר מהו פתרון התעלומה הזו, ותעלומה נוספת, שלא לדבר על תעלומות עבר העולות ונגלות במהלך הספר, אומר רק שהפתרונות היו, לטעמי, מאכזבים במידת מה, אם כי הגיוניים למדי.

הספר כולו הופך דפים ומהנה לגמרי. ממתק של קיץ ושל זמנים קשים.

(וכן, גם אני רוצה להיות בכפר שכזה בערוב ימי. אפילו באנגליה).