הספר הזה הוא עליךָ – קלייר קנדל

הספר_הזה_הוא_עליךלא יכול להיות! לא יכול להיות שאשה צעירה תתעורר בבוקר לצידו של גבר, תזכור איכשהו שבלילה הקודם שתתה לכבוד צאת ספרו, ואחר כך הרגישה לא טוב, ולא כל כך זכרה מה היה, רק שליווה אותה לביתה, ועלה, והפשיט אותה.. ואחרי זה היא לא זוכרת, עד הבוקר כשהתעוררה, לצידו, וגררה עצמה לאמבטיה והקיאה, והיא מאשימה את עצמה שהיתה עמו בלילה..

לא יכול להיות שבעקבות הלילה הזה, כשהוא מתחיל לעקוב אחריה לכל מקום ולשלוח לה מתנות לא מוזמנות, ולהופיע בפניה, למרות שהיא מבקשת ממנו להניח לה.. לא יכול להיות שהיא עדיין מאשימה את עצמה..

לא יכול להיות שאשה צעירה, מאוימת על ידי גבר העוקב אחריה לכל מקום, בנימוס וכאילו שלא יראו, והיא מתקשרת למשטרה, רק כדי לשמוע שאין הם יכולים לעשות דבר, כי בעצם לא בוצע פשע.

לא יכול להיות?

 ואז את נזכרת באיש ההוא שהיה מתקשר אליך, בכל יום, בדיוק בשעה שהיית מגיעה לביתך, אחרי העבודה, אשה צעירה, צעירה מאד. והאיש ההוא נשמע לבבי ושאל מה שלומך, ואיך את מרגישה, ולאט לאט הפכו שאלותיו למוזרות יותר ויותר, עד שהבנת שאת מדברת עם אדם שאין את יודעת מיהו.

אחר כך היית בורחת מן הבית בכל פעם שחזרת מן העבודה והטלפון צלצל.. סתם לשוטט ברחובות, להתרחק מן הצלצול המפחיד הזה.. ואז הלכת למשטרה. והתלוננת.

אחרי חודש וחצי צלצל אליך השוטר שלקח ממך את התלונה, וכששאלת אם יש איזו התקדמות, ענה שלא.. הוא רק מתקשר לשאול אם עדיין מטרידים אותך.

או, אחרי כך וכך שנים, כשכבר בגרת והיו לך ילדים משלך, הגעת למצב שאת לא מרשה להם לענות לטלפון בבית או להקשיב למשיבון, משום שהיו שם הודעות איומות ונוראות.

והתלונה שהגשת למשטרה הסתכמה באיסוף הקלטות המיוחדות של המשיבון.

לא, הם לא ממש התאמצו לפתור את העניין הזה.

אז אולי כן יכול להיות?

לא יכול להיות שאשה צעירה שנאנסה כשהיא תחת השפעת סם האונס לא מכירה בכך שנאנסה, ומאשימה את עצמה שהזמינה את האיש ההוא אליה לביתה, האיש שעכשיו מטריד אותה ועוקב אחריה ושולח לה מתנות מוזרות ומעיקות. לא יכול להיות שאשה כזו תקבל עצות מן העלונים של ארגוני הסיוע, המאיצים בה לאסוף עוד ועוד הוכחות לכך שהיא מוטרדת, ולא מחוזרת, כדי שיהיה לה חומר, עדויות, בעת שתגיש תלונה במשטרה.

לא יכול להיות שאשה צעירה שמוטרדת באופן קבוע ויומיומי לא תוכל להעזר בסובבים אותה, רק כי היא מתביישת שהזמינה לביתה את האיש הזה, שעכשיו עוקב אחריה באופן אובססיבי, מתרגז על סירובה לענות לו בכל פעם שהוא מדבר אליה, או משאיר לה הודעות, ומאיים עליה יותר ויותר. אבל היא מפחדת לבקש עזרה, כי מי יאמין לה?

ובאמת – למה אשה צעירה, שלא מזמן נאנסה כשהיא תחת השפעת סם האונס, ומאז מוטרדת באופן תדיר וקבוע על ידי האנס שלה, למה אשה כזאת חוששת שלא יאמינו לה?

קלריסה עובדת באוניברסיטה; פעם למדה שם, אחר כך החליטה שאין לה רצון להמשיך בלימודיה, אבל נשארה לעבוד שם. היא מצאה שם את הנרי, שעזב את אשתו ובא לחיות איתה, ואחר-כך עזב אותה והמשיך הלאה. וקצת אחרי שעזב אותה הוזמנה למסיבה לרגל השקת ספר של מרצה אחר באוניברסיטה. בסיומה ביקש ממנה המרצה הזה לשתות עמו לרגל השקת הספר, ומאז היא זוכרת רק מקטעים מהמשך הערב, עד שהתעוררה בבוקר לצידו, במיטתה, וגופה חבול מעט.

אבל היא זוכרת שהיא היתה מנומסת דיה להזמינו לקפה אחרי שליווה אותה לביתה, או לפחות נענתה בנימוס לשאלתו – מה, את לא מזמינה אותי לקפה?

".. היא דמיינה את עצמה מתלוננת עליו במשטרה. ושוב, היא ידעה היטב מה יקרה אם תעשה זאת: הם יחשבו שהיא הביאה את זה על עצמה.

הוא יגיד שהיא נהנתה מתשומת הלב. הוא יגיד שהיא באה למסיבה שלו ורצתה לשכב אתו. הוא יגיד שהזמינה אותו הביתה. מן הסתם יש קטעים מצולמים שלהם צועדים במעלה הגבעה בלילה, זרועו על מותנה." (עמ' 34)

אחרי הלילה ההוא, שהיא בעיקר מתביישת בו, בעיקר בפני עצמה, החל האיש הזה לרדוף אחריה, להתקל בה "במקרה" בהרבה מקרים, באוניברסיטה, או ברחוב, או בחנויות, ותמיד ללחוש לה לחישות של מחזר, או אוהב, או מטריד. כשהיא פונה למשטרה נאמר לה כי אין להם מה לעשות, הוא הרי לא מאיים עליה, ומפנים אותה לארגוני הסיוע.

אלה מצידם מציידים אותה בעלונים ועצות כיצד לנהוג, גם הם קצרה ידם, ובעיקר, לאסוף כל מה שנשלח אליה ממנו, מתנות ומכתבים, ולתעד את כל ההטרדות.

וזה הספר הזה – הספר הזה הוא עליךָ – עליך המטריד הסדרתי.

ההזמנה לכהן כמושבעת במשפט נפלה על קלריסה כמן משמים; הזדמנות להעדר מן העבודה ולא להתקל שוב ושוב במטריד שלה, לצאת לעיר אחרת בכל בוקר, והברכה הגדולה – שבעה שבועות תוכננו למשפט הזה, שבעה שבועות, לא שבוע או שבועיים כמו משפטים פשוטים; שבעה שבועות הרחק מן הפחד והחרדות, הלחישות, המבטים המפוחדים.

המשפט – משפט חטיפה ואונס של פרוצה על ידי סוחר הסמים לו היתה חייבת כסף. העדויות, ההתרסות, החקירות שכנגד, כל אלה נשזרים לה, לקלריסה, בסיפורה האישי. רייף, המטריד, מגלה היכן היא מבלה את ימיה, ומופיע לעיניה ברחובות המקיפים את בית המשפט ואף בבית המשפט עצמו, ובתחנות הרכבת בנסיעות הלוך וחזור.

אז למה היא לא התלוננה? השאלה הזו שבה ועלתה בכל פרק כמעט, כשהתבררו, לאט לאט, מימדי ההטרדה. ובכלל – הרי ברור שהערב הראשון, ההוא "הארור", היה אונס.

אז זהו שלא, לקלריסה זה לא ממש ברור, לא בהתחלה לפחות, ואחר-כך כבר מאוחר מדי, כי אי אפשר לאסוף עדויות מן הערב הזה. ובכלל – להכיר בכך שנאנסת פירושו להכיר בכך שאיבדת שליטה במצב.

"'יכול להיות שמושג ההסכמה לא תקף כאן בכלל,' הוא אומר.

.. 'אבל גם אם נניח, לצורך הדיון, שהוא תקף,' הוא אומר, 'לילה אחד של מין בהסכמה בעבר, ולא משנה מה טבעו, לא הופך את זה לאשמתך או נותן לו זכות להתנהג כפי שהתנהג מאז…'" (עמ' 233)

היא לא התלוננה משום שפעם, כשהיתה נערה צעירה והתלוננה על עניין אחר לגמרי, נתקלה בשוטרת חשדנית שלא ממש האמינה לה. היא לא התלוננה משום שנשים תדיר מוטח בהן כי ודאי הסכימו, או לפחות רמזו, או רצו, כי כל כך קשה להתלונן על עניינים כל כך אישיים הנוגעים לגוף האישי-הפרטי, כי כל כך קשה להוכיח, כי בתרבות הקיימת שלה, שלנו, של כולנו, השאלה הנשאלת תדיר, בכל דיון על הטרדות ותקיפות היא – אבל מה עם תלונות השווא? (כן, יש כאלה, מיעוט שבמיעוט).

רוב הנתקפות לא מתלוננות, כדי שלא לעבור את מסע הייסורים מחדש, כדי שלא להתקל בחוסר האמינות של חוקרים, בחוסר היכולת להגיע למשפט, בסניגורים ש"רק מבצעים את תפקידם" ובמסגרת זו פוצעים שוב ושוב את הנשמה החבולה; בגלל עסקאות טיעון, בגלל עונשים מגוחכים, בגלל שופטים ושופטות המוציאים מקולמוסם משפטים פוגעים ומעליבים.

וכשכבר אזרת אומץ והתלוננת, לא תמיד צווי ההרחקה, אם הצלחת להשיג כאלה, עוזרים.

אבל הסקירה הזו עניינה הספר – שנקרא במהירות מכריכה עד כריכה, משום שהוא מרתק והופך דפים לעילא. אין זה ספר מופת, או קנון ספרותי, אבל הוא מותחן משובח, ואף מעורר מחשבה על החיים בכלל. ובכך הוא מומלץ לגמרי.

אל הספר הזה לא הייתי מגיעה אלמלא מדורה של עלית קרפ ב"הארץ ספרים", ועל כך אני מודה לה ולעיתון.

הספר הזה הוא עליך – קלייר קנדל. תרגום: קטיה בנוביץ'. הוצאת כתר. (319 עמודים)

(וזה לקח לי בדיוק יומיים J )

The Book of You – Claire Kendal

לרכישה

אלה יווניה קוראת ספרים