הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו – אלנה פרנטה

קודם כל ולפני הכל: אם טרם קראתם את שני הספרים הראשונים מתוך ארבעת הרומנים הנפוליטניים של פרנטה, אין לי אלא להפציר בכם להמתין עוד קצת, עד שיצא לאור התרגום של החלק הרביעי.

כי עם סיום החלק השלישי – הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו – נשאר/ת הקורא/ת תלוי/ה באוויר, תרתי משמע, יחד עם אלנה גרקו, המספרת. באוויר.

והלא בין הספר השני לשלישי צריכים היינו להמתין תשעה חודשים. אפשר היה ללדת ילד בזמן הזה, או ילדה. ועכשיו מה? עוד ששה או תשעה או כמה-שלא-ייקח?

מצד שני – אם כבר קראתם את השניים הקודמים (ואיך אפשר שלא?) אין שום סיבה להמתין יותר. אפשר כמובן, אם זמנכן בידכן, ואין לכם ערימה מתגבהת והולכת של ספרים-שטרם-נקראו ליד המטה, לקרוא שוב את השניים הקודמים (כך עשיתי פעם עם ספרי הארי פוטר למשל, או, בשלב מוקדם בהרבה בחיי, עם הטרילוגיה של ג'.ר.ר. טולקין – שר הטבעות), או פשוט לדפדף בכל פעם לתחילת הספר, כדי לזכור מיהו מי בשכונת העוני בה גדלו שתי הגיבורות בנאפולי.

ובכל מקרה – אלה ספרים שצריך לקרוא אותם, עכשיו או אחר כך, או קודם. אבל לקרוא – צריך.

איטליה בשנים 1968 – 1976, נתונה היתה בגל אלימות גובר והולך, שנבע, בחלקו או ברובו מן המצב הכלכלי. כוחות פשיסטיים מימין נלחמו בהתאגדויות קומוניסטיות / סוציאליסטיות. אלימות, בריונות, מעשי רצח, התארגנויות, התאגדויות, ובהמשך – הבריגדות האדומות, ארגון שביקש להביא למלחמת מעמדות כוללת, ולא בחל באמצעים אלימים משלו. יחד עם אלה עלה כוחה של המאפיה והשפעתה על מערכות השלטון.

שתי הנשים שהכרנו בספרים הראשונים – אלנה גרקו, המספרת, שהצליחה, כנגד כל הסיכויים להגיע לאוניברסיטה ולסיימה, להוציא ספר שזכה להצלחה מסוימת, ומולה לינה, או לילה, כפי שאלנה/לנה מכנה אותה, נשארה בנאפולי, ולאחר שנטשה את בעלה, עברה לחיות עם גבר צעיר (באותה דירה אך לא באותה מטה) שפרש עליה ועל בנה את חסותו. לינה נאלצה לעבור לעבוד עבודה פיזית קשה ומפרכת במפעל לייצור נקניקים, עבודה הפוגעה בבריאותה, בידיה, אבל, באופן מסוים מביאה לה שלווה, שכן אין היא תלויה עוד בבעלה.

אבל נאפולי מושכת חזרה. ולוּ רק לביקור. ובביקורים, בפגישות מחדש, צצה התחרות המוסווית ביניהן, מי החכמה יותר? אבל באמת חכמה יותר! מי הגיעה רחוק יותר? מי הגשימה חלומות? מי הצליחה כנגד כל הסיכויים? מי מתריסה כנגד הכל?

"אני רציתי להפוך-להיות, אבל אף פעם לא ידעתי מה בדיוק. והפכתי-להיות, זה בטוח, אך בלי אובייקט, בלי תשוקה אמיתי, בלי אמביציה נחושה, רציתי להפוך-להיות משהו – זו הנקודה – רק משום שחששתי שלִילה תהפוך-להיות מי-יודע-מה ואני אשאר מאחור. הלהפוך-להיות שלי היה להפוך-להיות בתוך השובל שלה. היה עלי להתחיל להפוך-להיות, אבל לעצמי, כאדם בוגר, מחוצה לה. (פרקים 91 – 96 *)

"אמרתי לעצמי שהבגרות היא לקבל את התפנית שעשה הקיום שלך מבלי לתסוס יותר מדי; לסמן נתיב בין המעשים היומיומיים לבין ההישגים התיאורטיים; ללמוד לראות את עצמנו, להכיר את עצמנו, בְּציפייה לשינויים גדולים." (פרקים 97 – 102 *)
והקנאה, כל אחת באחרת. והמחשבות, וייחוס המעשים שהיו או לא היו.

נינו, שששתיהן אהבו פעם, אך רק לילה "זכתה" בו, עד שעזב אותה והמשיך הלאה, נינו שיש לו קריירה אקדמית, והצלחה לא מבוטלת, חוזר ומפציע בחיי שתיהן, ומטיל אותן, גם כאן למערבולת ולסוג של תחרות. ממש כמו פעם.

וישנם היחסים של כל אחת מהן עם הגברים בחייה. לילה עם בעלה בנפרד, שמעולם לא טרחה להתגרש ממנו, ועם שאר מחזריה מן השכונה, ועם הגבר שפרש עליה חסותו, ואינו דורש ממנה דבר, בינתיים, ולנה עם בעלה, ומשפחתו, והדרישות הנובעות ממעמדה החדש. והגברים מן העבר שמדי פעם צצים בין באזכור, בין בביקור.

ומחשבות חדשות לגבי היחסים בין גברים לנשים, יחסי הכוח. הציפיות ההדדיות. ציפיות החברה.

"צריך להסתיר הכל מפניהם של הגברים. הם העדיפו לא לדעת, העדיפו להעמיד פנים שמה שקורה תחת הבוס, באורח פלא לא קורה לאשה החשובה להם, אשה שהיה עליהם – עם התפיסה הזאת גידלו אותם – להגן עליה גם אם יסתכנו בכך שייהרגו."  (פרקים 31 – 36 *)

"לעתים – במוחד כשטיפחתי את הופעתי לא רק כדי לעשות רושם טוב באופן כללי, אלא בשביל גבר מסוים – נראה לי שבלהכין את עצמי (זאת היתה המלה) יש משהו מן המגוחך. כל המאמץ, כל הזמן המוקדש להסוואה, בשעה שיכולתי לעשות דברים אחרים. הצבעים שהולמים אותי, הצבעים שאינם הולמים אותי, הדגמים שמרזים אותי, ואלה שמשמינים אותי, התספורת שמחמיאה לי, זו שגורעת ממני, הכנה יקרה, ארוכה. פירושה לדרדר את עצמי למדרגת שולחן הנערך לתיאבון המיני של גבר, למדרגת מנה שבושלה היטב כדישיעלה הריר בפיו. " (פרקים 103 – 108 *)
וכך, על רקע איטליה הסוערת של סוף שנות הששים ותחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, מתוארים המשך קורותיהן של שתי הנשים הללו, שחייהן שזורים זו בחייה של זו, שהחברות ביניהן עולה על כל קנאה ושנאה ועל הכל המפריד. לנה אולי עזבה את נאפולי, אבל נאפולי נשארה טבועה בדמה וכאשר היא מבקרת שם, היא נשאבת לאותם מאבקי כח שכונתיים, אותם אנשים (אלה שעוד חיים), אותם הסדרים חברתיים, כשמאבקי הכוחות החיצוניים מוסיפים אף הם למרקם החיים.

"מה רבים האנשים שהיו ילדים יחד איתנו ועכשיו כבר אינם חיים, נעלמו מעל פני האדמה עקב מחלה, משום שמערכת-העצבים שלהם לא יכלה לשאת את נייר-הזכוכית של הייסורים, משום שדמם נשפך."  (פרקים 1 – 6 *)
"האנשים מתו מהזנחה, משחיתוּת, משימוש לרעה בכוח, ולמרות זאת, בכל מערכת בחירות העניקו את תמיכתם הנלהבת לפוליטיקאים שהפכו את חייהם לבלתי-נסבלים." (פרקים 1 – 6 *)

וכאמור, סיומו של הספר משאיר את הקורא/ת באוויר. ועכשיו צריך לעצור את הנשימה ולהמתין, עד שיגיע האחרון.

וכשזה יגיע, אולי אקרא מחדש, ברצף, את שלושת הראשונים, ואולי לא.

וגם הספר הזה, ככל ספריה של פרנטה, מומלץ ביותר ועד מאד.

ועוד משהו שמצאתי וסימנתי לי בזמן הקריאה:

"זכרתי את אנטוניו, את פסקואלה, את אנצו, שמאז היו נערים אירגנו לעצמם כמה לירות כדי לשרוד. המהנדסים, הארכיטקטים, עורכי-הדין, הבנקאים, הם דבר שונה, אבל הכסף שלהם גם אם עבר דרך אלפי פילטרים, מגיע מאותם עסקים מפוקפקים, מאותו הרס, ופירורים כלשהם שלו אפילו התגלגלו את התשר שקיבל אבי ותרמו לכך שאוכל ללמוד. ולפיכך מהו הסף שמעֵבר לו הופך כסף רע לכסף טוב ולהיפך?" (פרקים 103 – 108 *)

"אולי לנוכח נטישה כולנו דומים; אולי אפילו מוח שיטתי ביותר אינו מצליח להתמודד עם הגילוי שכבר לא אוהבים אותך." (פרקים 121 – 123 *)

הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו – אלנה פרנטה. תרגום: אלון אלטרס. הוצאת הספריה החדשה. 427 עמודים

Storia di chi fugge e di chi resta – Elena Ferrante

* הספר נקרא בפורמט דיגיטלי, ועל כן לא צוינו מספרי העמודים.

לרכישה בפורמט רגיל ודיגיטלי (גם לקינדל)

ומשהו למנדלי מוכר ספרים, שהם האחראים להסבת הספר לפורמט דיגיטלי – אולי כדאי כבר להתחיל להקפיד על עימוד נכון גם לקינדל! שורות נצמדות לשמאל, שורות נקטעות באמצען. זה לא שאי אפשר לקרוא כך, אבל חווית הקריאה נפגמת.

וחבל.

אלה יווניה קוראת ספרים