בשבילה גיבורים עפים – אמיר גוטפרוינד

בשבילה_גיבורים_עפים(1)בספר הזה הרמתי ידיים; הרמתי ידיים מן הנסיון להתרחק מהסיפור ולנסות להיות רק קוראת, סתם "קוראת". אחת שלא מכירה ולא יודעת, וגם אם מכירה ויודעת, זה לא ממש נוגע בה… ולא הצלחתי; הספר הזה הוא עלינו – על בני הדור שבגרו לאחר מלחמת ששת הימים, שמלחמת יום כיפור הפכה  את עולמם לפחות בטוח ומוגן.. המלחמה הארורה ההיא, שביני לביני סימנה את קו השבר, את "אחרי המבול".

 או כדברי גוטפרוינד: "אחרי המלחמה מיסגר הזכרון את כל מה שעשינו, את כל מה שקרה ברגעים השאננים שלפני, בערב ובבוקר שבו כבר היה ידוע שהעולם השתנה לתמיד, ורק אנחנו לא ידענו."

 זהו סיפורם של בני שיכון אחד בחיפה, שיכון ארוך עם מספר כניסות, שמתגוררים בו בני כל העדות, ובכל משפחה ילד אחד או שניים או שלושה, וכולם חיים זה בביתו של זה, ומכירים את כל הסיפורים של כל משפחה בנפרד; או שלא מכירים – כי לכל משפחה יש הסטוריה משלה שלא תמיד מספרים לכולם…

 המספר, בן יחיד, שהוריו שותקים ביניהם בדרך כלל, או מתווכחים ויכוחים מרים אם הגשם האחרון היה היורה או לא… וכך הוא מתאר:

 "טרם הבנתי אז את הדיוק הגבישי הזה, המבנה ההנדסי המורכב של נישואים לנצח. כמו שני גלגלי שיניים במעגלים נפרדים, כל אחד על צירו, נוגעים זה בזה, מניעים זה את זה, לא מפריעים. ארוחותיו של אבא תמיד הוגשו בזמן, חשבונותיה של אמא תמיד שולמו. כשהיה לאמא אירוע חברתי אבא תמיד הופיע כבן זוג, כשקם בבוקר תמיד מצא בגדים נקיים ומגוהצים על כיסאו."

 וגיבורי הסיפור – אריק, בני, גדעון, יורם, ציון – שעולמם סובב סביב החברות שביניהם, וכאילו מנותק מהסובב – אבל לא! העולם נכנס דרך העיתונים, הרדיו.. אנשים היוצאים למלחמה ביום כיפור.. ושנים אחר כך יחבר המספר בין האיש שראה יורד במדרגות לבין שירו של עמיחי: "מוות במלחמה מתחיל בירידה במדרגות של אדם אחד, צעיר."

 והם מתבגרים לתוך עולם קצת פחות מוגן, קצת פחות בטוח, והולכים לצבא, וללימודים, חלקם מתחתנים ויולדים.

 "לו יכולתי באותו רגע ללחוץ "סטופ", לעצור הכל. בשבילי, כדי שהעתיד שלי לא יגיע. בשביל מיכל, לעצור את העתיד לה. בשביל יום, גם הוא. בשביל גדעון, עם העתיד שחיכה לו. לעצור את כל מה שעמד לקרות לנו."

 והחיים שמסביב ממשיכים "להכנס" לתוך השגרה; לא פעם מצאתי עצמי עוצרת ונוברת בזכרוני הפרטי אחר מאורעות אלה ואחרים – הידיעות בעיתון על הילדים שנעלמו, הילדים שנרצחו, המשפט של עמוס ברנס, כותרות העיתונים עוד שנים אחרי: איש המשטרה שהמשיך לחפש ולטעון לחפותם של אלה שנשפטו..

ועוד מלחמה, שנקראה בתחילתה "מבצע שלום הגליל" (והיום קוראים לה: מלחמת לבנון הראשונה), ובה עוברים חלקם חוויות שישנו (שוב) את חייהם לתמיד.

 החיים הפרטיים הולכים ותופסים מקום נרחב יותר בסיפור, ה"חוץ" מציץ מדי פעם; כך האהבה המיתולוגית, זו שתרדוף את המספר עוד הרבה הרבה שנים – בטקסט נפלא ביותר, כמעט שירי:

 "לשנוא ולאהוב ולשנוא ולאהוב ולשנוא ולאהוב, וכך חוזר חלילה, עד שיותר לשנוא פחות לאהוב, עד שרק לשנוא ולא לאהוב. לשנוא ולשנוא ולשנוא. כך מבינים שהיתה אהבה" (עמ' 245)

 החיים הללו, התקופה הזו, היא התקופה שלי, אמנם ה"תפאורה" שלי היתה אחרת – קיבוצית, מוגנת – אבל הזמן, אותו זמן בדיוק, וההתבגרות, אותה התבגרות, וכותרות העיתונים והחדשות, הבחירות, המהפך, מבצע ליטני ו"שלום הגליל"..

 אז איך אפשר להתנתק באמת?

 ועוד ציטוט אחד, בחלקו הראשון של הספר, זה ש"האהיב" עלי את הספר באופן סופי:

 "אתם.

אתם, אל תיתנו לקרוא ספרי "דנידין" ו"חסמב"ה". כי יום אחד יכול להיום אוקטובר 1973, וילדים יילכדו במוצב המזח או בתל פארס, ויאמינו שהעזרה קרובה. הם יאמינו בזה כי "דנידין", כי "חסמב"ה" כי "חסמב"ה חסמב"ה חסמב"ה ".

מנחם קרא "דנידין", את זה אני יודע. הוא קרא את כל הספרים. כולם קראו. ויום אחד – אין לי מושג איך נהרג, לא סיפרו – מצא את עצמו במלחמה והמתין לעזרה שתבוא. כל הילדים המתינו. ילדים שפתאום, בשעה שתיים אחר הצהריים, ביום הכיפורים, מצאו את עצמם מוקפים נפילות פגזים וצעקות ובכי ברשתות הקשר."

 אם ב"העולם קצת אחר כך" פגשנו את עולם החלוצים, אנשי העליות הראשונות וב"שואה שלנו" את הילדים שבגרו בצל שרידי השואה, "בשבילה גיבורים עפים" הוא עלינו.

מומלץ לגמרי

 

בשבילה גיבורים עפים – אמיר גוטפרוינד. הוצאת: כנרת זמורה ביתן (667 עמודים)

(פורסם ב- 30.9.2008 בפורום הספרים של YNET)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *