מוות לסירוגין – ז'וזה סאראמאגו

מוות לסירוגיןבמדינה אחת ביום אחד חדלו האנשים למות! ככה פתאום חדלו. המוות חדל להופיע ולקחת אליו אנשים חולים, פצועים, קשישים, ירויים, ילדים, יולדות כולם כולם נשארו בחיים.

ואם לרגע אחד נראה כאילו נס גדול התרחש, הרי שלא כך הוא – כי החולים נשארו חולים, והגוססים המשיכו לגסוס, והפצועים נשארו פצועים ודואבים.

 רק שאף אחד לא מת.

 בתי האבות נתמלאו עוד ועוד, משום שלא היו בהם חילופין טבעיים: אנשים מתים ובמקומם באים קשישים אחרים, וחוזר חלילה… בתי החולים נמלאו עד אפס מקום; המסדרונות, חדרי הארונות, הקפטריות, החדרים של חומרי הניקוי.

 בסופו של דבר הוחלט לשלוח את הגוססים הביתה, משום שבתי האבות ובתי החולים לא יכולים היו לסייע, ולגסוס עד אין סוף אפשר גם בבית – לא?

טוב, זה קשה ומעיק על אלה הממשיכים לחיות חיים רגילים, אבל אין ברירה.

כי המוות חדל.

כך, ביום אחד.

 גם הקברנים איבדו באחת את מקור מחייתם, כי לפתע לא היה את מי לקבור, ונאלצו לעשות הסבה לקבורת בעלי חיים; אפילו הצליחו להעביר תיקון בחוק כי יש לקבור את חיות המחמד קבורה מכובדת (כי החיות, משום מה המשיכו למות).

היחידים שמצאו דרך להרוויח מכל הענין היו סוכני הביטוח (אבל הם הרי מרוויחים תמיד); בתחילה חשבו שיפסידו, כי האנשים, משלמדו שלא ימותו עוד, משכו את כספי ביטוחי החיים (שהרי מי צריך ביטוח חיים אם לא ימות); אבל סוכני ביטוח הם סוכני ביטוח, ומיד יסדו תוכנית חדשה שכל אדם המגיע לגיל 80 יוכרז כמת, ויוכל למשוך את כספי הביטוח, בעיקר כדי להפקיד אותם בביטוח חיים מחדש, ל- 80 השנים הבאות, וכל האנשים שקודם לכן משכו את כספי הביטוח, מיהרו להחזיר את הכספים לחברות הביטוח, כדי שיהיה להם ביטוח לגיל 80.

 וזוהי רק ההתחלה… התחלה של אלגוריה נפלאה ומצחיקה עד דמעות, ביקורת צינית ואמיתות רבות:

 "… עד כדי הסכמה שעובדי מדינה צנועים והגונים יעברו לעבוד במשרה מלאה בשירותו של ארגון פשע, אפשר שיעלה על הדת שלא תיתכן הידרדרות מוסרית גדולה מזו. אך דא עקא כשמגששים כסומא בארובה בביצה הטובענית של הריאל פוליטיק… אין שום ספק ששורת ההגיון של ההתבזות תוכיח בסופו של דבר כי עוד נותרו כמה מדרגות במורד המדרון." (נשבעת לכם שזה לא עלינו)

 ויש גם רגעים יפים, ואמיתות נוגעות ללב: "בחיים של כל אדם יש רגעי חולשה… קיימת תמיד אפשרות … ככה כאילו בלי משים, יסתנן יום אחד אקורד ענוג של צ'לו, סלסול תמים של פסנתר, או רק מראה של חוברת תווים פתוחה על כיסא, ויזכיר לך… שבעצם את לא חיית, ומה שלא תעשי, לעולם לא תוכלי לחיות, אלא אם כן." (טוב, ברור – לאוהבי מוסיקה, כמובן. ויש גם מוסיקה שמלווה אותנו כך פתאום – איזה אטיוד של שומאן, וסוויטה לצ'לו סולו של באך..)

 ויש לו סוף מפתיע לסיפור – סוף המעלה חיוך של כמעט אושר.

ולו רק בשביל זה – כדאי בהחלט.

מוות לסירוגין – ז'וזה סאראמאגותרגום: מרים טבעון. הוצאת הספריה החדשה (215 עמודים)

(פורסם ב- 20.11.2008 בפורום הספרים של YNET)

(As Intermitências da Morte – José Saramago)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *