קונל ומריאן גיבורי הספר הזה הם שני אנשים צעירים (צעירים מאד; לראשונה אנו פוגשים בהם בשנתם האחרונה בבית הספר התיכון); שני אנשים צעירים שאינם חריגים בתוך הסך הכל שסביבם, אלא שבעיני עצמם הם נראים, הוא לעצמו והיא לעצמה, כמי שאינם נורמלים.

"אני לא יודעת מה הבעיה איתי, אומרת מריאן. אני לא יודעת למה אני לא יכולה להיות כמו אנשים נורמלים." (עמ' 159)

לקורא/ת יש פרספקטיבה רחבה יותר, ובדרך כלל נסיון חיים רב יותר, ושני צעירים שכאלה, יראו לנו נורמלים לחלוטין, כל אחד עם הייחוד שלו, אבל לא לעצמם.

קונל הוא הכוכב של קבוצת הכדורגל, נאה וחסון, חכם למדי, ועל כן, הביישנות שלו, המופנמות שלו, המוצא ה"מפוקפק" (בעיני הבורגנות השבעה, קונל הוא בן לאם חד-הורית ואב לא ידוע), אינם עומדים לו לרועץ בתקופת בית הספר. מריאן, שאביה מת ואמה ואחיה לא מכבדים אותה, כך נראה, ובבית הספר היא נחשבת עוף מוזר משום שהיא חכמה יותר מכולם, ובאמת מתעניינת בכל מיני נושאים המעניינים בדרך כלל אנשים מבוגרים, מקובלת קצת פחות ממנו.

היא בזה במידה מסוימת לבית הספר, ורואה בו מוסד קצת מיותר.

"נראה שבני כיתתה של מריאן אוהבים את בית הספר וחושבים שאין בו שום דבר חריג. זה טבעי בעיניהם ללבוש את אותם בגדים כל יום, לציית לכל מיני חוקים שרירותיים, להתנהל תחת מבטים בוחנים ומשגיחים, זה נראה להם נורמלי. הם לא חושבים שבית הספר הוא סביבה דכאנית. …" (עמ' 17)

שניהם נפגשים לא מעט משום שאמו של קונל עובדת כמנקה בבית אמה של מריאן, ומשום ששניהם מרגישים קצת חריגים, כל אחד מסיבותיו/סיבותיה, הם מתקרבים זה לזו, נדמה להם שהם לגמרי מבינים זו את זה, אבל הם מסתירים את הקשר הזה, כאילו מתביישים בו.

למרות קרבתם והבנתם זה את זו, יש ביניהם גם איזושהי חוסר הבנה בסיסית, חוסר תקשורת, הפחד הזה לומר את שהם באמת חשים, ומשום כך הם מצליחים לפגוע האחד בשניה לא מעט.

שניהם מתקבלים, בהמשך, לאוניברסיטת טריניטי, כל אחד בתחומו (הוא בספרות, היא במדע המדינה) ודרכיהם קצת נפרדות, וכשהם שבים ונפגשים, היא מוקפת באנשים והוא פחות. ושוב עליהם לגשר על פערים.

חוסר התקשורת וחוסר ההבנה ממשיכים ללוות את הקשרים ביניהם, יחד עם הפגיעות העמוקה של מריאן

"… היא לא האמינה שהיא ראויה לאהבה. …" (עמ' 44)

"אולי אני רוצה שיתייחסו אלי לא יפה, היא אומרת. לא יודעת. לפעמים נדמה לי שמגיעים לי דברים רעים כי אני רעה." (עמ' 120)

והחשש של קונל כי לעולם לא יוכל למלא את החללים הפעורים בה

".. ליבו כאב על מריאן, על כך שדבר בחייה לא נראה בריא באמת, ועל כך שהוא נאלץ להפנות לה עורף…." (עמ' 150)

"… הוא לא יכול לעזור למריאן גם אם ינסה. יש בה משהו מפחיד, ריקנות עצומה בקרקעית הוויתה. זה כמו מעלית, שכשהדלתות שלה נפתחות מתברר שאין שם כלום אלא פיר ריק, אפל ונורא, שנמשך לנצח. חסר לה אינסטינקט בסיסי כלשהו של הגנה עצמית או שימור עצמי, שהופך את שאר בני האנוש למובנים. …  ובכל זאת, הוא היה מוכן למות למענה בכל רגע, וזה הדבר היחיד שגורם לו להרגיש כמו אדם ראוי לשמו., (עמ' 214)

והם מתקרבים ומתרחקים, חוששים לומר, חוששים להיפגע עוד. לעתים נראה כאילו ימשיכו בחייהם בנפרד, במחיר הכאב, לעתים נראה שישובו וימצאו איש את רעותו, וחוזר חלילה: שוב פרידה – היא נוסעת ללמוד בארץ אחרת, הוא נשאר. היא מוצאת לה בן זוג, הוא מוצא לו אחת משלו.

ותמיד תמיד יש משהו נפלא ונורא כשהם נפגשים בכל מיני מקומות ובכל מיני נסיבות.

וכלל לא בטוח שיוכלו להתגבר על הכאב והפחדים, על התהום הפעורה בנפשה, על חוסר הבטחון החברתי שלו.

"… האם העולם הוא מקום מזוויע עד כדי כך שלא ניתן עוד להבחין בין אהבה לבין גילויי אלימות בסיסיים ומעליבים מאין כמותם? …" (עמ' 173)

"… מריאן חושבת שאכזריות פוגעת לא רק בקורבן אלא גם בפוגע, ואולי אף באופן עמוק וקבוע יותר. ההתעללות אינה מלמדת את הקורבן שום דבר עמוק על עצמו; אבל היא מלמדת את הפוגע משהו שלעולם לא ישכח." (עמ' 194 – 195)

שני אנשים צעירים, שלוּ רק היו נורמלים בעיני עצמם, הכל היה פשוט יותר.

ספר יפהפה ועדין וכואב.

וכדאי מאד.

ומשהו על עולם הספרות, שלקחתי לי מהספר:
"הוא יודע שרבים מאנשי הספרות באוניברסיטה מתייחסים לספרים בעיקר כאמצעי להיראות תרבותיים. .. התרבות שימשה כסמל סטטוס, והספרות כפֶטיש, בגלל היכולת שלה להוציא אנשים משכילים למסעות רגשיים כוזבים, כדי שירגישו נעלים על אנשים לא משכילים ועל המסעות הרגשיים שלהם שעליהם הם אוהבים לקרוא. גם אם הסופר עצמו אדם טוב וגם אם הספר מבריק, כל ספר הוא בסופו של דבר סמל סטטוס ממוסחר, וכל הסופרים משתתפים במיסחורו במידה מסוימת. …" (עמ' 191)

אנשים נורמלים – סאלי רוני. תרגום: קטיה בנוביץ'. הוצאת: מודן – הסדרה לספרות יפה. 231 עמודים.

Normal People – Sally Rooney

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)