ספר שהוא קיטרוג חריף כנגד מוסד הכנסיה מזה, ומוסד המלוכה מזה.

וזה סיפור המעשה: מלך פורטוגל נדר כי אם תהרה אשתו ללדת, יבנה מנזר מפואר לפרנציסקנים, ובנייתו תחל לאחר הלידה.

ואכן המלכה הרה, ויולדת בת (אבוי, לו היה זה בן) והמלך מקיים נדרו ומתחיל להקים את המנזר הכה מפואר המובטח.

הבנייה נמשכת ונמשכת, הן משום שמדי פעם משתנות התכניות, והמנזר מיועד להכיל יותר ויותר אנשים (הו פאר נשגב, ושיקנאו כל המסדרים האחרים), והן משום תנאי השטח הלא קלים.

הנסיכה שכבר גדלה ומוסעת לחתונתה (שידוך עם בנו של מלך ספרד – בתמורה לשידוכה של אחותו של האחרון לאחיה של הנסיכה) תוהה במהלך המסע מדוע זה לא זכתה לבקר באתר הבנייה של המנזר הנבנה לכבודה, מעולם לא זכתה.

התשובה, אגב, היא כי המלך הוא השליט היחיד (כמעט אלוהים?) והוא הקובע ונשים לא בדיוק צריכות לחשוב, אלא רק לציית (גם אם הן נסיכות או מלכות).  במקום להסביר מדוע לא תוכל לבקר במנזר, בוחרת האם להסיח דעתה של הנסיכה בעצות ערב חתונה: "ראי, בתי, הגברים תמיד פראיים בלילה הראשון, גם בשאר הלילות, אבל זה הגרוע מכולם, הם אמנם אומרים לנו שהם נזהרים מאד, שלא יכאב כלום, אבל אחר כך, אלוהים שבשמיים, אינני יודעת מה עוקץ אותם, הם מתחילים לנחור, לנחור, כמו כלבים, ישמור אלוהים, ולנו, המסכנות, אין מה לעשות, לא לסבול את ההתקפות עד שיצליחו להגיע למטרה, או לא יצליחו, קורה לפעמים, ובמקרה כזה אסור ללעוג להם, אין דבר שפוגע בהם יותר מזה… אם לא יצליחו בלילה הראשון, יצליחו בלילה השני, או השלישי, איש אינו פוטר אותנו מהסבל..."

כדי לבנות את המנזר מגוייסים בעלי מלאכה רבים, ומתנדבים רבים, משום התשלום הינו טוב, אולם משמשתנות התכניות, ובעלי מלאכה נוספים נדרשים, מתחיל גיוס חובה להשלמת המנזר.

מול חלומו של המלך – לבנות מנזר מפואר וכולי, תוך שימוש במשאבים רבים, בעלי חיים, בני אנוש, והחלום רחוק, רחוק מלהתגשם, עומד חלומו של איש דת אחד – האב ברתולומיאו לורנסו-  לבנות מכונה מעופפת.

 בעזרתם של שני אנשים בלבד (בעלי שלוש ידיים, שכן ידו האחת של באלתאזאר נשארה בשדה הקרב), בונה האב לורנסו, במשך שנים, מכונה שבתוכה ייאספו רצונות של אנשים שיניעו את הענברים ויגרמו לכח המשיכה של השמש להרים את המכונה מן הקרקע.

 וכך – בעוד חלומו של האב לורנסו קורם עור וגידים, רק משום רצונם וחלומותיהם של השלושה – הוא, באלתאזאר ובלימונדה אהובתו הרואה הכל של בלתאזאר, והמכונה מוקמת, והם ממריאים בה, הרי שחלומו של המלך –  זה שרבים המשאבים המושקעים בו – הולך ומתרחק, משום שיש בו בחלום הזה רק כח וכבוד ויוקרה, אבל אין בו אהבה ורצון פשוטים וטהורים.

 סאראמאגו – בלשון ציורית מופלאה, מצליח להעביר את ביקורתו השנונה והצינית כנגד המימסדים הן של הכנסיה (רק לתהלוכה באחד הימים המקודשים, מוקדשים שלושה או ארבעה או חמישה עמודים שלמים – המתארים את צורתם ובגדיהם של כל מסדר וכל גוף הצועד בתהלוכה הזו, וזמן הקריאה הוא כמעט כזמן התהלוכה עצמה), והן של המלוכה – המלך המשים עצמו כאלוהים, כדי שיוכל "לכבד" את האל.

 על שרירותה של המלחמה בה איבד באלתאזאר את ידו, כותב סאראמגו: "… והוא בעל חוב של יד שמאל אחת, אשר חלק ממנה נשאר בספרד וחלק בפורטוגל, בגלל מלחמה שהיו אמורים להכריע בה מי ישב על כס המלוכה בספרד, אחד קארלוס אוסטרי, או אחד פיליפ צרפתי, אבל אף לא פורטוגזי אחד, שלם או גידם, בריא או חיגר…."

הספר הזה הוא על שרירות לבם של בעלי הכח

הספר הזה הוא על אהבה גדולה, זו של באלתאזאר, איש תם ופשוט, לבלימונדה, שעיניה עמוקות מיני ים ורואות אל תוך האנשים.

והאהבה הזו הופכת אפילו את שרירות השלטון לנסבלת, איכשהו, לזמן מסוים.

דברי ימי מנזר – ז'וזה סאראמגו. תרגום מצוין בהחלט – מרים טבעון. הוצאת הספריה החדשה (292 עמודים)

(פורסם ב– 9 אפריל, 2010 בפורום הספרים של YNET)

(Memorial du Convento – José Saramago)