"אחרי כל הדברים שדיברתי עליהם בקלטות האלה, אחרי כל מה שקרה, חשבתי על התאבדות. רוב הפעמים זאת היתה רק מחשבה חולפת. הלוואי שהייתי מתה." (עמ' 221) צודקת. האנה בייקר. צודקת. גיל העשרה עמוס הורמונים ומצבי רוח, והרהורי מוות הם חלק בלתי נפרד כמעט. והאנה בייקר היתה בת עשרה כזאת. רק שאצלה זה לא נגמר בהרהורים. […]
"'ספר טוב, מרקוס, לא נמדד אך ורק על פי מילותיו האחרונות, אלא על פי הרושם הכללי של כל המילים שקדמו להן. רגע אחרי שסיימו את הספר שלך, רגע אחרי שקראו את המילה האחרונה, הקוראים אמורים לחוש שהם נשטפים ברגש עז; למשך שבריר שנייה, הם אמורים לחשוב אך ורק על כל מה שקראו עכשיו, להתבונן בכריכה […]
האמת שהיו לי הסתייגויות; קודם כל – סיפורים קצרים שהוא סוגה בעייתית מה- האם יצליח הסופר לתמצת סיפורים שלמים למשהו קצר, ואני הלא פונקתי בספריה של אליס מנרו, למשל; וגם ספר שעל העטיפה שלו מופיעים כל כך הרבה סופרלטיבים, מיד אני הופכת לחשדנית, אפילו חשדנית מאד, אפילו אם מצטטים מן הניו-יורק טיימס. אבל אז הגעתי […]
“The dead could only speak through the mouths of those left behind, and through the signs they left scattered behind them.” (pp. 280) קורמרן סטרייק, בנו הבלתי חוקי של כוכב הרוק ג'וני רוקבי, שנזרק על ידי ארוסתו אחרי חמש עשרה שנים יחד, והוא נאלץ, בינתיים, לגור במשרדו, מתבקש לחקור את מותה של לולה לאנדרי, שקפצה […]
במהלך הקריאה בספר הזה היו בו מלים ושורות ופסקאות ששברו את לבי וריסקו אותו לרסיסים… ולא משום שיש בו דרמה גדולה, או טרגדיה ענקית. אלא משום שהחיים המתוארים ומסופרים בו כל כך מדוייקים, כל כך קרובים, שאי אפשר שלא יגעו בלבה של הקוראת. שתי נשים, שונות לכאורה זו מזו בהכל, שאין ביניהן דבר כמעט; שהאחת אינה יודעת […]
מכל ספריו של מאראי שקראתי עד כה, זה היה לי הפחות קריא מכולם. ספר שלא "קורא" לי לעזוב את כל עיסוקי ולהתמקד רק בו; ספר שהוא מוקדם יותר מבחינת התקופה המסופרת בו, וככל הנראה גם בזמן כתיבתו משני האחרים של מאראי שקראתי – האמיתית והנרות בערו עד כלות, שני ספרים שאהבתי עד מאד. כמו בספריו […]
"בחורף הראשון אחרי שהעולים החדשים התיישבו בשכונת "מקור גאווה" ירד שלג. בעיר הצדיקים ירד שלג כמעט מדי שנה, ומדי פעם אף היו מגיעים תושבים מעיר החטאים עם טנדרים כדי להעמיס קצת שלג בתא המטען ולקחת הביתה, להראות לילדים, אבל בחורף ההוא התרחשה תופעה חריגה: הפתיתים הלבנים שלגו אך ורק על השכונה החדשה ולא המשיכו הלאה […]