אנחת הרווחה הכללית נשמעה היום (27 בדצמבר, 2017) מקצה הארץ עד קצה: לא תהיה שביתה כללית במוסדות החינוך. לא צריך לחפש פתרון קסם לילדים, לא צריך "לגרור" אותם לעבודה, או לגייס איזה סבא או סבתא, או אפילו לקחת יום חופש כדי לבלותו עם הילדים שהמוסד החינוכי שלהם נסגר לפתע. אבל אלה ילדים "רגילים". תארו לכם […]
"…אנחנו, מצדנו, מכנים את עצמנו "אנחנו". "אנחנו" הוא היצור המספר לעצמו סיפורים כדי להבין איזה מין יצור הוא. כשהסיפורים מגיעים אלינו, הם מתנשאים מעל הזמן והמקום, מאבדים את פרטי ראשיתם אך זוכים בטהרת תמציתם. בטהרת היותם פשוט הם עצמם. …" (עמ' 174) "כך זה הועבר אלינו כעבור אלף שנים, כהיסטוריה רווּיַת אגדות ואולי מוצפת בהן. […]
שני סיפורים מתרחשים במקביל בספר הזה; שני סיפורים שכל המחבר ביניהם הוא הזמן ומלון אחד, מלון הילטון בתל-אביב. מלון ששניהם מתאכסנים בו, שניהם יוצאים ממנו אל הסיפור. הוא: ג׳ולס אפשטיין, יהודי, ניו יורקי, אמיד. הוריו הלכו לעולמם, מאשתו נפרד לאחר הרבה מאד שנות נישואין (להפתעת כל חבריהם), ילדיו פרחו איש איש לעיסוקיו. עולמו הולך וסוגר […]
שלושה חיילים גרמנים במחנה נידח בפולין. מלחמת העולם השניה. מכאן שברור לנו לקורא/ת שגיבורי הספר, כל כמה שלא יישמעו אנושיים, נמצאים בצד ה-לא נכון; בצד של "הרעים". אבל גם שם היו אנשים. בני אדם. שהיו לא רק חיילים אלא גם בנים ואבות, שפעם היתה להם עבודה, או לימודים, ועכשיו, במלחמה, הם חיילים. אולי הם לא […]
"הייתי רוצה לעשות תיקון. מה הבעיה? הבדיה היא קבלן שיפוצים שמרחיב את מסדרון הסיפור ובונה לו עוד קומות מעבר לשיעורי הבנייה. הכול בידי – לשבט או לחסד. אז מה יקבע את הסוף? מה שקרה או מה שהיה יכול לקרות?" (עמ' 428) פאני וגבריאל הם (היו, בעצם) אנשים אמיתיים. ולא סתם אנשים אמיתיים – סבה וסבתה […]
"… ההיסטוריה אינה סדרה מקוטעת של תאריכים, בריתות וקרבות מרהיבים ומצלצלים (שכמוהן בסופו של דבר כמחלות, מגפות, שיטפונות ושאר זרעי פורענות שמתגלעים מפעם לפעם ומתרחשים בשעות, במקומות ובתאריכים מוגדרים מראש, כמו למשל מלחמות שוורים או מותו הנצחי של אדיפוס) אלא להפך, היא חסרת גבולות, לא רק מבחינת הזמן (אינה עוצרת, אינה מאטה, אינה נקטעת לעולם, […]
"… במובנים רבים, דמה קיץ זה במאוד לאחרים. ביליתי רגעים רבים – כפי שהייתי עתידה לעשות במהלך השנים שלאחריהן – בּצְפִייה ריקה אל המראה שנשקף מחלון דירתי. בימים הבהירים יכולתילראות, הרחק מעבר לעצים שעל גדת-הנהר שמנגד, נוף גבעות חיוור שהשתרטט על פני רקע העננים. …, (עמ'99) אשה אחת, אֶטסוקו שמה, שפעם היתה ביפן וכיום חיה […]