"האֵימה מגיעה לסטוקהולם לבושה במעיל כחול קוֹבּלט, כהה במעט משמי הערב. היא בהירת שיער וכחולת עיניים, ועל כתפה תיק קטן. נעליה הקטנות מדי אדומות ומשפשפות את קרסוליה, אבל היא רגילה, והפציעות בעור כבר נעשו לחלק מאישיותה. הכאב מחזיק אותה ערה. היא יודעת שאם רק תצליח לסלוח – תיגאל, היא עצמה וגם הנסלחים. שנים רבות ניסתה […]
"סטוקהולם בוגדנית כמו פרוצה. מאז המאה השלוש-עשרה היא רובצת לה במימיה, ספק מלוחים, ספק מתוקים, מפתה אותך באיים גדולים וקטנים ובחזותה התמימה. היא יפה בה במידה שאינה נאמנה, ותולדותיה רצופות מרחצאות דמים, שרֵפות ונידויים. וחלומות שבורים." (עמ' 79) שוב מותחן שבדי, שוב רב מכר (בצדק), והפעם – ראשון בין שלושה (הפך לטרנד – הטרילוגיות הללו), […]
בעיר אחת, צפונית מכאן, ובמונחים מקומיים – צפונית מאד, חיים כל מיני אנשים, שרובם מכירים את רובם, הילדים לומדים באותו בית ספר, מתבגרים יחד, המבוגרים נפגשים, מתחתנים זה עם זו, מתגרשים, יש בה מרכז מסחרי חדש, ומרכז מסחרי ישן, יש בה עשירים יותר ועשירים פחות, ומי שמוגדרים כ"הכי עשירים"; אחד כי יש לו מפעל לנקניקים […]
מה עושים עם ילדה שמתה? מה עושים עם הכאב הקורע הזה, שלא מרפה לרגע, שלא עוזב, שלא נותן לנשום, שלא נותן לישון? מה עושים עם ילדה שמתה, ועם צידוק הדין הנילווה לאבל? צידוק הדין המצווה לקבל את המוות והכאב והאובדן ואפילו לשמוח בהם, כי המת נקרא אל אלוהים, וכשזו ילדה קטנה (או ילד קטן) הריהי […]
אחרי אלנה פרנטה ושני הרומנים הנפוליטניים שלה, שלקחו אותי לארץ אחרת, לתרבות לא לגמרי מוכרת, היה קשה קצת לנחות על קרקע המציאות הקרובה, כאן בארץ צרובת השמש, עם האידאולוגיות הנוקבות של פעם, עם הויכוחים הרעיוניים, עם החלוקה השיווניות וה"צודקת" של הרכוש בקיבוצים. כל מי שגדל/ה בקיבוץ מכיר/ה את סיפורי הפילוג בתנועה הקיבוצית, בשנות החמישים של […]
"זה פחות או יותר מה שקרה לי בפיזה מסוף 1963 עד סוף 1965. כמה קל לספר על עצמי בלי לִילה: הזמן נרגע והעובדות הבולטות מחליקות לאורך חוט השנים כמו מזוודות על מסוע בנמל-תעופה; את מרימה אותן, מניחה אותן על הדף, והכל עשוי. יותר מסובך לומר מה בשנים הללו קרה לה. המסוע מאט, מגביר מהירות, מתעקל […]
"'.. את החבֵרה הגאונה שלי, את צריכה להיות הכי טובה מכולם, גברים ונשים." אלה הדברים שאומרת לִינָה, היא לִילָה, ששמה בעצם רָפָאֶלָה, לחברתה הטובה ביותר, אֶלֶנָה, בבוקר חתונתה של הראשונה. והיא רק בת שש-עשרה, או כבר בת שש-עשרה (תלוי בעין הקורא/ת). אלנה, בת דמותה, כך נראה, של הסופרת, היא המספרת. מספרת על שנות ילדותן ונעוריהן […]