לכתוב ספר פנטזיה זה דבר מסובך; צריך להמציא עולם עם חוקים משלו, שיהיו הגיוניים באותו עולם, ויהיו מתקבלים על דעת הקורא/ת. הסופר/ת צריך/ה להיות עקבי/ת כך שלא ניתַקל בסתירות ובאי-הגיון בתוך ההגיון של עולם הפנטזיה.

לכתוב ספר פנטזיה בעברית ועוד מקומי זה דבר מסובך עוד יותר; כי הרי אנחנו מכירים את המקום והשפה, את עיקולי הכביש, לפחות בכבישים העיקריים, ולפעמים גם בנידחות שבדרכים. גם את הנופים אנחנו מכירים, כמעט בכל מקום, ואת החיות המקומיות והצמחים והציפורים.

לכתוב ספר פנטזיה בעברית, מקומי, ולבני הנעורים, זה כבר בכלל עניין מסובך מאין כמותו. משום שספר לבני הנעורים לא יכול שיכלול כל מיני עניינים ש"רק מבוגרים מבינים", או שצריך שיעברו את הצנזורה ההורית והמחנכת, ויחד עם זאת תחדש משהו לאותם בני ובנות נוער קוראות וקוראים שכבר נפגשו בעולמם של הארי פוטר, והקוסם מארץ ים, המצפן המוזהב, ועוד ועוד. וצריך גם לכתוב בשפה שלא תהיה גבוהה מדי כדי שיבינו (בכל זאת, העברית הולכת ומידלדלת עד כדי כך שספרי ילדים שנכתבו פעם משוכתבים עכשיו ושפתם מתעדכנת) ולא מתיילדת שלא יעלבו, ושגם ההורים יוכלו ליהנות.

לכתוב ספר פנטזיה בעברית, שסביבתו מקומית, וקהל היעד הוא בני הנוער, זה עניין מסובך ביותר.

רוני גלבפיש עומדת באתגר הזה בכבוד, וכתבה ספר שהוא כולו מחמדים וממתקים – מרתק, מותח, מאלף, מחנך (קצת, כי יש לה גם אג'נדה, אבל אין היא פוגמת בסיפור כלל וכלל). ספר ששיאו בסצנת הסיום, שאז אי אפשר להניחו מן היד, אף אם השעה מאוחרת ושמורות העיניים כבדות. אי אפשר להפסיק. עד תומו.

יערה בת השלוש עשרהף יושבת בשיעור ושומעת בתוך ראשה את קולה של תאומתה, תמר – "אני עפה". והרי אסור להם לעוף. אסור להם לכשף. אסור להם ללחוש לחשים. לא בגיל שלוש עשרה.

"גב זקוף, סנטר מורם, כנפיים מגולגלות, מהודקות לגב. ילדה טובה לא פורשת כנפיים. לא לוחשת. לא מעזה לסטות לרגע מהדרך שהורו לה. ילדה טובה ומושלמת..." (עמ' 131)

להמשך קריאת אגם הצללים – רוני גלבפיש

"רק לעתים נדירות אנחנו מבינים מה אנחנו שומעים כשאנחנו שומעים משהו לראשונה, אבל מה שבטוח הוא שאנחנו שומעים אותו כפי שלעולם לא נשמע אותו עוד. נכון, נחזור אל הרגע כדי לחוות אותו שוב, אבל לעולם לא נמצא אותו באמת אלא רק את הזיכרון שנשאר ממנו, עקבה קלושה שבקלושות לְמה שהוא היה באמת ולפשרו. " (עמ' 64)

ב- 7 באוגוסט, 1974, הלך פיליפ פֶּטִי על כבל פלדה שנמתח בין שני מגדלי התאומים במרכז הסחר העולמי שבניו יורק; אותם מגדלים שנהרסו ב- 11 בספטמבר, 2001. הליכתו של פטי משמשת רקע, רקע בלבד, אך נוגעת בכל מרכיבי הספר הזה.

זהו ספר פוליפוני – רב-קולי, המסופר בקולותיהם של רבים חלקם בגוף ראשון, חלקם מפי המספר יודע-כל, וכמו בסרטו של רוברט אלטמן "תמונות קצרות", סיפורים שלכאורה אין קשר ביניהם והקורא/ת מוצא/ת עצמו/ה תוהה מה עושה דמות זו או אחרת כאן, אלא שלאט-לאט הם נפגשים ומשתלבים זה בזה.

קירין, המספר הראשון, בן אירלנד, מגיע לניו יורק כדי לחפש את אחיו, ג'ון, שהוא מין סוג של כומר, שדירתו, בחלקים הפחות נעימים של ברונקס, מהווה מקום מקלט לזונות הרחוב. מקום בו הן יכולות לשטוף עצמן לרגע, לנוח מהחיים ברחוב. בשעות היום מסייע ג'ון לקשישים בבית אבות אחד, מוציא אותם לטיול ומחזיר אותם.

להמשך קריאת יסתובב לו העולם הגדול – קולוּם מק'קאן

"ולזמן מה כשאני טס, כשאני רואה הכול מנקודת המבט של נץ, אני עצמי משתחרר איכשהו מהפרטים הלא נעימים: אני לא מוכה צער, המפרקים שלי אינם נוקשים ואני לא בודד, אני גם לא אדם שחי בתחושת בחילה של מי שהרג וייגזר עליו כנראה להרוג שוב. אני האיש שטס מעל הכול ומסתכל למטה. שום דבר לא נוגע לי." (עמ' 49)

לא יודעת למה חיכיתי כל כך הרבה זמן; הספר אצלי כבר שנתיים בערך, וכבר היו עליו המלצות מצויינות בפורום ספרים של YNET (שהן בעצם הסיבה שבכלל שמרתי את הספר לקריאה ולא העברתי הלאה). תמיד היה ספר דחוף יותר, חדש יותר, מצב רוח שלא פנוי לספר מן הסוג הזה, או סתם בלי סיבה מיוחדת.

טעות. הספר הזה בהחלט ראוי היה להיות מקודם ברשימת הספרים הממתינים על מדף הספרים הממתינים להיקרא. וטוב שהגעתי אליו. וטוב שקראתי אותו. ותודה לכל הממליצים.

העולם שאחרי העולם שאנחנו מכירים. רוב האנשים מתו מאיזו מחלת דם ארורה. בתי החולים התמלאו ואחר כך התרוקנו. אנשים סבלו. סבלו מאד. ומתו. אלה שנשארו בחיים נשארו לבדם, או התקבצו בחבורות של שורדים. אפשר לשרוד. צריך למצוא מזון, לדעת לגדל אותו לבד, לשמר בקר וצאן אם אפשר. למצוא בית לגור בו. יש הרבה בתים נטושים. שכונות שלמות. למצוא מקומות שיש בהם חשמל, בדרך כלל ייצור סולארי. למצוא דלק. למצוא מאגרי מזון.

ללמוד להרוג.

להמשך קריאת כוכבי הכלב – פיטר הלר

היה חג, שבועות, ויומיים תמימים שבהם אין מחוייבויות, כמעט ואין סדר יום של החיים עצמם. המוזיאון היה סגור ביום החג (מי זה סוגר מוזיאונים בחג?) ולפני השתרע יום שלם של מנוחה נכונה. הקונצרט באבו גוש כבר מאחורי, ועד הקונצרט הבא שבועיים תמימים, עד החזרה קצת פחות משבוע, אבל זו יצירה מוכרת – הרקוויאם של מוצרט – וצריך רק ללטש מעט.

בקיצור – היה לי זמן, והרבה, כמו שכל אוהבת ספרים מאחלת לעצמה.

וכשיש הרבה זמן, כדאי מאד לקחת ספר עב-כרס (באופן יחסי, כמובן) ולהעביר את הזמן הזה בנעימים.

הבחירה נפלה על "הסמל האבוד" משום שזכרתי כמה עונג שאבתי מן הספר הקודם של בראון שקראתי – התופת – שלא רק הפך דפים ביעילות, אלא אף הותיר משהו למחשבה, איזה רעיון שלא עוזב גם אחרי סגירת הספר; מה גם שזמן קצר אחרי קריאת הספר הזדמנתי לפירנצה ויכולתי לשוטט באתרים המוזכרים בספר, וממש לחוש חלקים מהם.

כמו בספריו הקודמים של בראון (והמאוחרים – התופת מתרחש לאחר הספר הזה) גם כאן מככב רוברט לנגדון, ההיסטוריון המומחה לכתבים עתיקים, המכיר מסורות למיניהן, המרצה המבוקש, הרווק (כמובן, והרי כל גיבור של סיפור מתח צריך שיהיה בודד, בנוי לתלפיות, מצודד, חכם וכו'). כמו בספריו הקודמים והמאוחרים של בראון, גם כאן לא בדיוק ברור מי נגד מי, מי פועל לצד לנגדון ומי נגדו. האם הפועלים מטעם הרשויות אכן טפשים ואטומים, או שמטרתם זהה לשלו, רק מכיוון אחר.

להמשך קריאת הסמל האבוד – דן בראון

על מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על פולין? עיירות נידחות, אנטישמיות, קודים של כבוד, פולניות! (זה בסדר, אני כבר אשב לבד בחושך), מרד גטו ורשה, גיטאות בכלל, מחנות ריכוז, אנטישמיות (כן, שוב), הגוש הסובייטי.. אפילו פולין של קישלובסקי אפרורית משהו.

כאילו נעצר הזמן, אי שם בשנות הששים או השבעים של המאה הקודמת. נכון, היו לך ואלנסה וגדאנסק, והתאומים קצ'ינסקי. אבל איכשהו החליקו על התודעה.

אלא שפולין של היום אינה פולין של אז, כנראה, ויש בה הרבה יותר מן הדומה לתרבות המערב הפושה במקומותינו, מאשר נדמה לנו. כמובן שלא נמחקה פולין של פעם, רק נפתחה והתערבבה עם שאר העולם קצת יותר.

וכך – ספר מתח, המתחולל בשנת 2009, פותח צוהר לפולין של ימינו, זו שבה שומעים מוזיקת פופ ומטאל מערבית, אם כי יש גם תשובה פולנית לכל אלה, ומכירים בה את ספרות המערב:

".. גולום, המסנן מבין שיניו "מַיי פּרשֶס", שלא מסוגל היה להתקיים ללא האוצר שלו, המכור לחפץ שלעולם לא יהיה שלו. האם כך נראה הקשר גז'גוז' לאלז'בייטה בודניק?" (עמ' 67)

ויש בה, בפולין החדשה, גם הרבה מן הישן. סָנְדומיֵיז', העיר (או אולי עיירה יהיה נכון יותר לומר) בה מתרחשת העלילה, עלילת המתח מורטת העצבים, היא עיר יפה בזכות יופיה ההיסטורי, כזו שהאגדה מספרת שהכובש ראה אותה ביופייה וסרב להחריבה בהפצצה והפגזה. סנדומייז זו יש בה כנסיות יפיפיות, ומרכז היסטורי, ומשום כך היא מושכת אליה תיירים רבים, מקומיים וזרים.

להמשך קריאת גרעין של אמת – זיגמונט מילושבסקי

רוּת, הָאֹשֶׁר מַהוּ? צָרִיךְ הָיָה
לַדָּבָר עַל כָּךְ וְלֹא דִּבַּרְנוּ.
הַמְּאַמְּצִים שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים לְהַרְאוֹת מְאֻשָּׁרִים
גּוֹזְלִים אֶת כֹּחֵנוּ, כְּמוֹ מֵאֲדָמָה עֲיֵפָה.
(יהודה עמיחי, בתוך:  מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול)

"בבית שלנו כל אחד רודף אחרי משהו: אמא אחר היופי, אבא אחר דרום-אמריקה, אחִי אחר השלמות, ודודה אחרי חתן.

אני כותבת סיפורים, כי בשעה שהעולם שכאן לא מוצא חן בעיני, אני עוברת מקום לזה שלי וטוב לי מאד." (עמ' 9)

ושוב משפחה, קצת לא מתפקדת, קצת מפורקת, קצת מכל דבר, וכשמגרדים את השכבה העליונה נחשף הכאב. נחשף החיפוש אחרי משהו שהוא יותר. משהו שיאפשר לצאת מהמקום הזה. חיפוש אחר האושר, או משהו דומה לו.

האב – נעדר תמידית כמעט. כמו מסיונרים בשעתם, כך, חדור תחושת שליחות, הוא נוסע לסייע למסכנים שמעבר לים, ואין הוא רואה כמה אנשי ביתו זקוקים לו.

להמשך קריאת כשהכריש ישֵן – מילנה אגוס

זה היה בחורף, שנת 1970, דצמבר, לשניהם מלאו שמונה עשרה… הביטלס התפרקו, הם לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו. זאת היתה אשמת יוקו אונו, אבל מה זה משנה, לא היה עוד מה לומר, זה אפילו לא היה עצוב. בין כה וכה שנות השישים נגמרו. זה היה הסוף." (עמ' 122)

סיפור. מהחיים. בעצם, לא ממש סיפור, אלא מעין "אלה תולדות".. שכזה. היו, עברו, למדו, בגרו וכו'. אין ממש סיפור. ישנם החיים עצמם. החיים של טומי ושל יִים, שני חברים בעיירה נידחת מאד בנורבגיה. שניהם בנים למשפחות מפורקות במידה מסויימת:

".. לווילי היו שני הורים. כשהיו קטנים יותר חשבו יִים וטומי שזה די מקורי לגדול עם שני הורים, על כל פנים לאורך זמן, עד שהבינו שזה מה שיש למרבית הילדים, ובאופן קבוע." (עמ' 65)

יים הגיע לעיירה עם אמו, מעולם לא ידע מי אביו. טומי, הבן הבכור לאב, אם, ואח לסירי ולתאומות הצעירות. יום אחד האם נעלמה מחייהם. האב, האיש הכי חזק בעיירה, בחר להתנקם בילדיו. ולמרות שהיו לו ידיים חזקות עד מאד, פועל לפינוי האשפה, שיכול היה להרים בשתי ידיו מיכל מלא ולרוקנות למשאית, ולעתים אפילו לשאת שני מיכלי אשפה מלאים, למרות ידיו החזקות:

להמשך קריאת אני מסרב – פֶּר פֶּטֶרסון