שערו בנפשכם שאתם ילדים קטנים ופתאום אחד ההורים נעלם, אולי הוא מת, אולי היא מצאה מישהו אחר וארזה את חפציה ונסעה איתו, אולי הוא פשוט נעלם. אולי אתם כבר לא ילדים קטנים אבל אדם קרוב אליכם, קרוב מאד, נעלם. וההעדר – החסר הזה – מוחשי לא פחות מן האדם שהיה שם קודם, בחלל הזה שנפער עכשיו.
ב"היעלמות" הסיפור שנתן שמו לספר, אבא של טביתה, שהוא סופר ידוע במידה מסוימת, נעלם. יום אחד היא חזרה עם אמה מקניות של שבת, ואבא שלה לא היה בבית. בהתחלה חשבו שיחזור, חיפשו אחריו, קיוו, אחר כך למדו לחיות עם החסר הזה, עם הידיעה שאולי יום אחד…
טום ב"לברוח" שאשתו מתה עליו, הולך לקזינו. לא כי הוא הופך למהמר כבד, אלא כדי לברוח מהבדידות. "הוא לומד לזהות את אלה שמשחקים בשביל הכסף ואת אלה שמשחקים כדי למצוא את אלוהים. הראשונים משחקים כדי לנצח ומפסיקים ברגע שזה קורה. .. מהמר מהסוג השני, הסוג שהוא נעשה, שוקע במשח ונעלם. המהמר הזה משחק מפני שהוא אוהב את הקצב והרוטינה. הוא אוהב את הרגע – הרף עין – בין זכייה להפסד. .. הוא אוהב את הסיכון, ולא אכפת לו מהפרס. הוא משחק כדי להפסיד." (עמ' 51)
עד עמוד 60 בערך התחלפו ה"טובים" וה"רעים" בקצב מהיר כל כך, שבעמוד 60 בערך כבר לא ידעתי אם הגיבור הוא טוב או רע, תמים או מתוחכם… (וכך זה נמשך עד עמוד 429, המהפכים הללו).
תומאס לאנג, חייל בדימוס, מאבטח לעת מצוא וג'נטלמן במידה מסוימת, מוצא עצמו במרכזה של פרשייה חובקת יבשות ואנשים, ממשלות ידידותיות יותר או פחות, טייקונים, סוחרי נשק, סוחרי אומנות, ארגונים טרוריסטיים, טרוריסטים ארגוניים ומה לא..
איש אחד שהוצע לתומאס להתנקש בחייו, מתברר שיש לו בת נפלאה ומקסימה, ושהוא בכלל מהטובים (האמנם?).
נציגי הממשלה (הבריטית) מתגלים כנוקשים למדי, נציגי המימשל (האמריקני) מתגלים כתמימים אך ידידותיים באופן דמוקרטי לחלוטין.
"בגדול שוטרים לא אוהבים תיקים חדשים. לא כי הם עצלנים, אלא כי כמו כל אדם אחר, הם מייחלים למצוא משמעות, מסגרת מקשרת כלשהי, בבלגן האדיר של אומללות אקראית, שהוא תחום עבודתם." (עמ' 28)
רק בסיפור שלפני האחרון – "הגב של פארקר" אפשר למצוא אהבה. ואפילו האהבה הזו כל כך מחוספסת ונסתרת שצריך ממש לחפש אותה, לגרד את האדמה והלכלוך והאבק כדי למצאה.
אוקונור כותבת על האנשים הקשים של מדינות הדרום בארצות הברית, רגע אחרי שלשחורים ניתנו זכויות מלאות, ובאזורים הכפריים עדיין שוררת הגישה הרווחת מקודם, זו המדרגת אנשים לפי צבעם והרכוש שיש להם, מידת אדיקותם:"בלילות מסוימים העסיקה את עצמה גב' טרפין במיון סוגי האנשים. בתחתית הערמה היו רוב שחומי העור, לא הסוג שעמו היתה נמנית אילו היתה אחת בעצמה, אבל רובם; לידם – לא מעליהם, אבל בנפרד – הזבל הלבן; ואז מעליהם בעלי הבתים, ומעליהם בעלי בתים ואדמה, שעמם נמנו היא וקלוד. מעליהם היו אנשים עם המון כסף ובתים הרבה יותר גדולים והרבה יותר אדמה." (עמ' 174)
אין הרבה חסד ויופי באנשים הללו, שהם קשים ופרנסתם לא בהרחבה. אלה שהכללים שונו לפתע, והם צריכים להסתגל אליהם. מי שרק אתמול היו כפופים להם הפכו עתה שווי זכויות, אבל לא ממש, כי הם לא יודעים בדיוק מהן הזכויות הללו ואיך לממש אותן.
סטונר הוא ההוכחה כי אדם – כל אדם – חייו ראויים לסיפור, אם רק יימצא מי שיספר אותם.
וכך זה מתחיל:
"ויליאם סטונר החל את דרכו באוניברסיטת מיזורי כסטודנט לתואר ראשון, בשנת 1910, כשהיה בן תשע־עשרה. כעבור שמונה שנים, בשיאה של מלחמת העולם הראשונה, קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה והתמנה למרצה באוניברסיטה הזאת, ובה לימד עד מותו, ב־1956. הוא לא התקדם מעבר לדרגת מרצה בכיר, ומעטים הסטודנטים שזכרו אותו בבירור אחרי שלמדו באחד הקורסים שלו." (עמ' 7)
מה ניתן לספר על אדם שנולד, חי ומת? חי בדרך זו ולא באחרת, החיים הובילוהו בדרך הזו; אולי היו לו בחירות בצמתים מסוימים, אולי רק נדמה לו שבחר; אולי הושפע, מעט או הרבה, מאחרים, חברים, מורים.
"בראשית היתה התהום. והיו ימים ונהרות ומקווי מים. העולם כולו היה חושך מתוך ובוץ שמנוני ומעמקים בתוך מעמקים. ובמעמקים שיכשכו יצורי התהום והחושך – לווייתן ותנינים ונחש עקלתון ונחש בריח. מתחת למים ובמקומות הראשונים שבהם החלה להסתמן מעין יבשה שררו ענקים קדמוניים – האימים והרפאים והזוזים.." (עמ' 262 – 263)
ארץ ישראל היתה מאז ומעולם מקום מפגש ומשאת נפש של עמים רבים ושונים, ומסתבר שלא רק שלהם אלא גם של המיתוסים שלהם; שאינם כלל מיתוסים, כך מתברר מן הספר הזה.
האזור כולו שוקק חיים הנסתרים מעינינו; יש סביבנו שדים ושדונים יהודים ומוסלמים ונוצרים, ואף כאלה המשתייכים לתרבויות ודתות שנכחדו ועברו מן העולם.
והזמן הזה, שהספר מתאר, ההווה פחות או יותר, הוא מין זמן של בין הזמנים שבו כוחות כבירים, מכל מיני סוגים ומינים נאבקים על השליטה במרחב ובחיים.. ובמוות.
ויש אלוהים של היהודים, ואשמדאי, ועוד כח שלישי..
ולתוך כל אלה נקלע שבתאי, שבי. נהג מונית רווק ירושלמי, שאמו מאושפזת במוסד סיעודי, והאלצהיימר עושה בה שמות. רק לעתים היא נמצאת ועונה ומתקשרת. וגם היא, מתברר, יש לה קשר לעולם השדים והרוחות.
ספר עיון מרתק למדי על הדרכים בהן אנו מחליטים לפעול בדרכים שונות.
למשל – דרכיהם המתוחכמות של הפרסומאים לגרום לנו לשלם יותר על מוצרים שלא התכוונו מלכתחילה לקנות, ובתנאי שיכללו בעסקת חבילה (מי אמר "4 במאה"?), בפרק "האמת על היחסיות"
על מחיר הפנינים : אסטרטגיה (גאונית, אני חושבת) לקביעת מחיר למוצר שאין לו מחיר כלל (התאים לי בדיוק לסיבוב בשוק הפנינים בבייג'ין). קביעת מחירי עוגן (לעתים שרירותיים לגמרי) למוצרים.
על שוברי החינם למוצרים שמעולם לא רצינו, והטומנים בחובם הצעה "מצוינת" למוצר במחיר "מיוחד" (זוכרים את ימי המכירות וסופי השבוע חינם בקלאב הוטל?)
על התנדבות ותשלום בעבור עבודה שהיינו מוכנים לעשות בהתנדבות.
כל אחד ואחת יכולים למצוא עצמם בספר הזה, ולבחון התנהגויותיהם והחלטותיהם בהתאם למדדים השונים.
ואם נשנה, ואפילו במעט, כמה וכמה החלטות והתנהגויות שלנו בעקבות הספר זה, כי אז לא בזבזנו זמננו בקריאתו.
דיסטופיות, מטיבן, טומנות בחובן איום אפשרי, חבוי משהו, משום שיש בהן מה שיכול היה להיות ולא קרה; לגבי דידי, הדיסטופיות המאיימות ביותר הן אלה בהן מלחמת העולם השניה הסתיימה בתוצאה הפוכה מזו שאכן הסתיימה בה.
"האיש במצודה הרמה" הוא דיסטופיה שכזו; הנאצים והיפנים ניצחו, וחילקו ביניהם את העולם, כשבני בריתם נשארו בסוג של שלטון עצמי.
היפנים שולטים בחוף המערבי של מה שהיה פעם ארצות הברית של אמריקה. הגרמנים שולטים בחוף המזרחי. העבדות מותרת מחדש. היהודים, אלה שבאזורי השפעה גרמניים, הושמדו (כמעט) כולם; באזורי השלטון היפני היהודים נתונים לרדיפות ולהסגרות אפשריות לנציגות גרמנית זו או אחרת (משטרה, שירות חשאי, ושאר שרותים שאין מדברים בהם). אפריקה היא שדה קטל איום ונורא של כל הגזעים הנחותים השחורים כדי לפנות מקום לניסויים חקלאיים והפיכת השטח כולו לאסם התבואה של העולם הגרמני, על ידי מתיישבים (עתידיים) גרמנים במקום.
האיש במצודה הרמה הינו הסופר הות'ורן אבנדסן, אשר כתב ספר חתרני במידה מסוימת – יסתבל החגב*; הספר הזה מוגבל למכירה רק בחוף המערבי של ארצות הברית, באזור השליטה היפנית, ואסור לחלוטין בחוף המזרחי. בספר הזה מסופרת ההסטוריה החליפית של מלחמת העולם השניה, על-פיה במלחמה נצחו כוחות הברית, והנאצים והיפנים הוכנעו. נצחונן של בנות הברית הביא, על פי הספר, את הדמוקרטיה הליברלית על כל טובה למדינות הציר. הספר הזה משפיע בדרכים שונות על גיבורי האיש במצודה הרמה, חלקם מוצאים בו מדריך מסוים לחיים, חלקם מעבירים זמנם בוויכוחים איתו. יש הקוראים אותו מן ההתחלה ועד הסוף, יש הקוראים בדילוגים.
