א  יֹשֵׁב, בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן;    בְּצֵל שַׁדַּי, יִתְלוֹנָן.
ב  אֹמַר–לַיהוָה, מַחְסִי וּמְצוּדָתִי;    אֱלֹהַי, אֶבְטַח-בּוֹ.
ג  כִּי הוּא יַצִּילְךָ, מִפַּח יָקוּשׁ;    מִדֶּבֶר הַוּוֹת.
ד  בְּאֶבְרָתוֹ, יָסֶךְ לָךְ–וְתַחַת-כְּנָפָיו תֶּחְסֶה;    צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ.
ה  לֹא-תִירָא, מִפַּחַד לָיְלָה;    מֵחֵץ, יָעוּף יוֹמָם.
ו  מִדֶּבֶר, בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ;    מִקֶּטֶב, יָשׁוּד צָהֳרָיִם.
ז  יִפֹּל מִצִּדְּךָ, אֶלֶף–וּרְבָבָה מִימִינֶךָ:    אֵלֶיךָ, לֹא יִגָּשׁ.
ח  רַק, בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט;    וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה.
ט  כִּי-אַתָּה יְהוָה מַחְסִי;    עֶלְיוֹן, שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ.
י  לֹא-תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה;    וְנֶגַע, לֹא-יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ.
יא  כִּי מַלְאָכָיו, יְצַוֶּה-לָּךְ;    לִשְׁמָרְךָ, בְּכָל-דְּרָכֶיךָ.
יב  עַל-כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ:    פֶּן-תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ.
יג  עַל-שַׁחַל וָפֶתֶן, תִּדְרֹךְ;    תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין.
יד  כִּי בִי חָשַׁק, וַאֲפַלְּטֵהוּ;    אֲשַׂגְּבֵהוּ, כִּי-יָדַע שְׁמִי.
טו  יִקְרָאֵנִי, וְאֶעֱנֵהוּ–עִמּוֹ-אָנֹכִי בְצָרָה;    אֲחַלְּצֵהוּ, וַאֲכַבְּדֵהוּ.
טז  אֹרֶךְ יָמִים, אַשְׂבִּיעֵהוּ;    וְאַרְאֵהוּ, בִּישׁוּעָתִי.

(תהילים צ"א)

 לאורך שני שלישים מן הספר תהיתי אם עלי להמשיך לקראו עד הסוף, או לוותר; בכל זאת, 700 עמודים אינם עניין של מה בכך. מצד שני הספר הזה "הופך דפים" בקלות, כך שיכולתי להתמסר לו גם אם הוא לא ממש נוגע בנימי הנפש.

 עד שהגעתי אל הפסוקים מתוך פרק צ"א בתהילים, זה המצוטט כאן למעלה, בעמ' 592 בספר. אז החלו "ליפול" כל הקוביות למקומן, אז חדל הספר מהיות "רק" ספר מרתק, והפך באחת, ובדיעבד, לזה המספר פיסת חיים בלתי מוכרת בדרך כלל, זו של יהדות הונגריה בתקופת מלחמת העולם השניה.

  להמשך קריאת הגשר הנסתר – ג'ולי אורינגר

הוא לא אהב נשים, פוגל; פחד מהן, אולי, לא הבינן, כמעט בטוח, ועל כן כתב עליהן כפי שכתב. זה העניין המרכזי שבלט לעיני בקוראי את הספר הזה.

 רומן וינאי נפתח ונסגר בפריז דווקא, עשרים שנים לאחר תקופת וינה של הגיבור הראשי בספר – מיכאל רוסט. רוסט, גבר (היום היינו קוראים לו "נער") בן שמונה עשרה המגיע לכרך הווינאי בתחילת המאה ה- 20 (או, שמא, על סיפה), לא ברור כל כך על מה ולמה, והריהו מסתובב בה כהולך בטל. אין הוא עוסק בכל מלאכה אלא במלאכות זמניות וארעיות, אף לא לומד. "מסתדר" מן היד לפה. עד ש.. עד שנקרה בדרכו זר מסתורי, עשיר, המעניק לו, כך סתם הון קטן שיספיק למחייתו ברווחה, והריהו עוקר לחדר בדירה מרווחת של בורגנים, ולחיי בטלה מלאים.

 כל מיני אנשים פוגש רוסט בוינה, ב"אחדות" שהוא בית אוכל ליהודים מכל הסוגים והמינים, ובו נקבצים הטנור הצרוד, האנרכיסט, הבריון ועוד ועוד..  וגם משנתעשר פתאום חזר לשם שוב ושוב, מעין נמל מבטחים בעיר הזרה.

 הנשים הנקרות בדרכו של רוסט, מצטיירות תחת קולמוסו של פוגל כשטופות תאוות בשרים, מופקרות כמעט, בין אם הן יצאניות, שחלקן "נתגלגלו" לעיסוק הזה לאחר שהרו ללא נישואין, "נזרקו" מבתיהן וננטשו על ידי אהוביהן, בין אם הן מהוגנות כמו בעלת הבית שלו, או אפילו בתה בת השש-עשרה.

להמשך קריאת רומן וינאי – דוד פוגל

" ועדת לנדוי מונתה, על ידי ממשלת ישראל בשנת 1987, בעקבות פרשת נאפסו, וכן בקשר גם עם פרשיות קו 300 ופרשת השב"כ, על-מנת לבדוק את "… שיטות ונהלי החקירה של השב"כ.. ומתן עדות בבית המשפט בקשר לחקירות אלה."

תפקיד נוסף שהוטל על הועדה: להמליץ ולהציע "…לגבי השיטות והנהלים המתאימים בנושאי חקירות אלה בעתיד…"

 ועדת לנדוי בחנה את הנעשה בשירות הבטחון, ובהמלצותיה נקבע כי: "החוק עצמו חייב להבטיח מסגרת ראויה לפעילותו של השירות בנושא של חקירות פח"ע…."

לעצם הפעלת הכח בחקירות קבעה ועדת לנדוי כי: "אמצעי הלחץ צריכים להתרכז בעיקר בלחץ פסיכולוגי לא אלים… אולם כאשר אלה אינם משיגים את המטרה, אין להימנע מהפעלת מידה מתונה של לחץ פיסי."

ובהמשך: ".. ניסחנו איפוא קובץ הנחיות לחוקר השירות, המגדיר… את גבולות המותר לחוקר ובעיקר את האסור לו. .. אנו  משוכנעים שאם יישמרו סייגים אלה… תובטח יעילות החקירה ועם זאת היא תהיה רחוקה מהפעלת עינויי גוף או נפש…"

להמשך קריאת לימסול – ישי שריד

כאילו מזמן לא קראתי על קשיי האמהות (רק ספר אחד קודם), ומיד הגיע גם הספר הזה. אשה אחת, צעירה, שיש לה ילד אחד בן שנתיים והיא לא ממש מסתדרת אתו ועם האמהות בכלל. מרגע שנולד היא לא מסתדרת… הוא תמיד בוכה, הוא לא רגוע, אי אפשר להשאיר אותו רגע לבד, הוא לא מדבר:

".. אף אחד לא מתאר לעצמו את העבודה שיש עם ילד שרק נולד. אפילו אם ראית את אמך עושה את זה, את עדיין לא יודעת מה מחכה לך." (עמ' 117)

בעלה יוצא לעבודה וחוזר בערב, היא מותשת. היא ממש מתגעגעת לעבודה שלה, אפילו בחצי משרה, שם יהיה לה שקט, שם יש סדר, שם הכל מתנהל לפי המתוכנן.

 אשה אחת שהחיים התהפכו לה בבת אחת עם הולדת ילדה הראשון, פוגשת באיש אחד שלא מאמין לנשים; בכלל! ולאמהות בפרט.

אמא שלו עזבה עם איש אחר, והותירה אחריה אותו ושני אחיו ואת אביהם. אשתו עזבה אותו ולקחה איתה את שני ילדיהם.

 ועכשיו האשה הזאת, שבאה לנפוש בעיירה הקצת נידחת, ושכרה אצלו חדר.

  להמשך קריאת כשהלילה – כריסטינה קומנצ'יני

אלן הרפר וסלינה וודג' הרגו את ילדיהן; אלן הרפר את בתה שזה עתה נולדה, סלינה וודג' את בנה (השני) הנכה בן השנתיים. אלן הרפר חנקה את בתה התינוקת, סלינה וודג' זרקה את בנה הקטן לבאר, לעיני אחיו הבכור בן החמש.

אלן הרפר נשלחה למאסר בבית המשוגעים, עד שהוכח כי אינה משוגעת ואז שוחררה להשגחת אמה, סלינה וודג' נדונה למוות והוצאה להורג בתליה.

אלן הרפר היתה נשואה, סלינה וודג' לא.

 הספר "בכוונה תחילה" הינו מצד אחד מחקר אקדמי על הסיבות להבדלים בין שני מקרי הרצח המתוארים לעיל, ומצד שני הינו רומן המספר את סיפוריהן של שתי הנשים / האמהות שרצחו את ילדיהן.

 כשסיפרתי לאנשים אחרים שאני שקועה בקריאת הספר הזה, אמרו לי (כולם): אבל למה לך להתעסק בנושא כזה?

אני בטוחה שגם את תמר הגר שאלו שאלות דומות, בעת שעסקה בכתיבתו.

ובאמת – איזה מין נושא זה לעסוק בו? הרי ברור ונהיר שאם אינה הורגת את ילדיה, ואם כן היא בוודאי לא ממש שפויה בדעתה.

להמשך קריאת בכוונה תחילה – תמר הגר

החיים הם מה שקורה לך כשאתה מתכנן תכניות אחרות.

 אייפריל וילר רצתה להיות שחקנית, או משהו כזה, אבל אז פגשה את פרנק שתכנן להחליט יום אחד מה ירצה להיות, והמפגש הזה ביניהם הוביל להריון וחתונה, ודחיית התכניות והחלומות, בינתיים.

 אייפריל ופרנק וילר קנו בית עם חלון פנורמי בשכונת "גבעת המהפיכה" בקונטיקוט; הוא עבד, בינתיים, בחברת "נוקס ביזנס משינס", שבה עבד פעם אביו; בינתיים עד שימצא מה הוא באמת רוצה לעשות. היא הפכה לעקרת בית מן הפרברים.

 החיים בפרברים יש להם מקצב משלהם. מפגשים עם חברים, שתיה בברים השכונתיים, מועדון ריקודים אחד, חוג תאטרון. מדשאה מאחורי הבית. נסיעה לעבודה בעיר (הגברים), טיפוח הבית (הנשים).

 לפרנק ואייפריל היו תכניות. בינתיים הם חיו ב"גבעת המהפיכה" עם שכנים שלא כל כך העריכו, אבל סבלו בשקט, כי בינתיים הם חיו ביניהם.  השגרה והשעמום והחיים "בינתיים" ..

להמשך קריאת חלון פנורמי – ריצ'רד ייטס

הפתיחה קצת מטעה, למען האמת; ליסה, פסיכיאטרית שאישה וילדיה נסעו לחופשה, היא הפותחת את הספר, כאילו היא הגיבורה האמיתית, הדמות הראשית שלו.

פתיחה אגבית שכזו, רגילה, יומיומית; שיחת טלפון מיוהאן, צייר שהמוזיאון העירוני עומד להציג רטרוספקטיבה שלו, והוא מתקשר בקשר לארוחת ערב שאמו מבקשת לערוך לאחר הפתיחה החגיגית.

 יוהאן שהוא הגרוש של חברתה הטובה – אלן.. חברת נפש. אחת כזאת ש – "החבֵרוּת הנשית היא הישועה שלי.. לחברה לא צריך להסביר כלום. לא צריך להקפיד שלא תגזלי ממנה זמן רב מדי כשאת מספרת את הסיפור שלך. לא צריך לדאוג לעָרֵב בכל דיבור על עצמֵך מנת הערצת לבת-שיחך. לא צריך ליזום שום דבר. לא צריך להיות שנונה. פשוט לא צריך כלום." (עמ' 123).

 לא, הסיפור הוא לא על ליסה, למרות שהיא המוצגת בפתיחה, ולמרות שסיפורה בהחלט מעניין. אבל היא גיבורה משנית.

 הגיבורה הראשית, בעצם – הגיבורים הראשיים, הם משפחתו של יוהאן; אמו – אלמה – שננטשה עם שני ילדיה הפעוטים, אי אז, על ידי אביו של יוהאן, אחיו הבכור – אוסקר, שהאם עסוקה כל חייהם בסכסוך ביניהם, כדי ששניהם יאהבוה וינסו לרצותה, וכדי שלא תשאר לבדה. וגם אלן, האשה לשעבר ואם ילדיו היא הגיבורה הראשית, או אחת מן הגיבורות הראשיות.

להמשך קריאת יצירת המופת – אנה אנקוויסט