טי אס ספיווט הוא קרטוגרף ומאייר. הוא משרטט מפות גאוגרפיות, מבני פרחים, גופי חרקים, תנועות של אנשים, מחשבות של אנשים.
טי אס ספיווט הוא גם מעין מדען הוליסטי האוסף אל תוכו מידע מכל התחומים.
ספיווט הוא צאצאה של האשה הראשונה שהגיעה לאקדמיה למדעים בארצות הברית, סבתא רבתא רבתא שלו.
טי אס ספיווט זכה בפרס ביירד מטעם הסמיתסוניאן בוושינגטון, ומתבקש להגיע לטקס קבלת הפרס כדי לשאת דברים.
טי אס ספיווט מתגורר בחווה די מבודדת על קו פרשת המים במונטנה.
הספר הזה הוא ספר מסעו של טי אס ספיווט מן החווה במונטנה במערב ארצות הברית אל וושינגטון הבירה, לקבלת הפרס.
במהלך המסע כותב ספיווט יומן מסע מאוייר ומואר בהערות שוליים – והיומן הזה, הוא הוא הספר המוגש לקורא.
ספיווט יוצא, כמו הנוודים של פעם, ברכבת הנוסעת מערבה, ובדרך ייפגש עם פניה הרבות של ארצות הברית של אמריקה: בנווד אחר, בחסר בית אדוק בדתו, בנהג משאית עם לב זהב, באגודות מסתוריות.
"אני צריך כסף" כך מתחיל סיפורו של דריו אַספַר, ד"ר דריו אספר, מהגר חסר כל המתגורר בחדר שכור. אשתו זה עתה ילדה את בנם השני. הראשון מת ברעב. הוא צריך כסף. כדי לקנות ציוד מינימלי לתינוק, כדי לקנות אוכל. כדי לא לרעוב.
אחר כך, שנים אחר כך, כשכבר יהיה לו כסף כל צרכו, כשיהיו לו בתים של עשירים, כשכל החברה הגבוהה בפריס תבקש לאכול על שולחנו, כשכל בעלי העצבים החלשים יבקשו מזור מידיו והוא יחייבם במחיר גבוה במיוחד, גם אז – כשיהיו לו כל אלה, עדיין יצטרך כסף. ולא משום שאין לו. יש לו, אם כי הוא נתון תדיר בחובות. משום שמי שיש לו כסף מתהדר בו, והוצאותיו עולות. אבל יותר מן החובות – הצורך הזה בכסף נובע מן הרעב המתמיד – רעבונם של אלה שבאו מן המחסור והעוני, ולעולם לא יחושו כי הגיעו אל המנוחה והנחלה:
"… גם אילו ידעתי שנותרו לי רק שישה חודשים לחיות, הייתי רוצה שלכל הפחות במשך ששת החודשים הללו יהיה לי כסף, אפילו במחיר פשע. … אני פוחד מפני העוני יותר מכל. לא רק משום שאני מכיר אותו, אלא מפני שדורות של אומללים הכירו אותו עוד לפני; יש בי שושלת שלמה של מזי רעב; הם עדיין לא – הם לעולם לא יהיו שבעים! לעולם לא יהיה לי די חם! לעולם לא אחוש בטוח דיי, אהוב דיי. .. דבר אינו נורא מאשר מחסור בכסף!דבר אינו נתעב יותר, מביש יותר, חסר תקנה יותר מן העוני! ..." (עמ' 191)
כמו גיבור אחר של נמירובסקי – דיוויד גולדר, גם דריו אספר זוכה בעיקר לבוז וזלזול מצד בנו. זה שאינו זוכר עוני מהו, זה שתמיד ניתן לו כל מבוקשו.
"… מי בכלל יקרא את זה… יהיה מישהו שיקרא? חייב להיות לפחות אדם אחד מתוך שישה מיליארד שיש לו כמה ימים פנויים. נפש משועממת אחת מתוך הכמות המדהימה של בני אדם שממלאים את הכדול הכחול-הירוק הקטן שלנו." (עמ 624)
ג'ספר דין גדל במשפחה לא נורמטיבית; מאד לא נורמטיבית. אמו מתה מתישהו בעברו, אביו לא ממש מתפקד, לא לגמרי, זאת אומרת, ויום אחד אף נודע לו, לג'ספר, כי דודו, אחי אביו שאינו בין החיים כבר מזמן, היה פושע ודמותו אהודה ביותר עד היום באוסטרליה.
הידיעה לגבי דודו נוחתת על ג'ספר בהפתעה, מפי ילדים אחרים, במסגרת התעללות כזו או אחרת, ילדים, אתם יודעים:
"אין מה לומר, ילדים שואבים מצפייה במכות עונג בל ישוער. ממש אורגזמה חגיגית מהממת. זה טבע האדם לפני שהגיל והנסיון הקהו אותו! זו האנושות כשהיא חדשה מהניילונים! כל מי שאומר שהחיים הופכים אנשים למפלצות צריך לבחון את טיבם הגולמי של ילדים, חבורה של גורים שעדיין לא יודעים כישלון מהו, ולא חרטה, אכזבה או בגידה, ובכל זאת הם מתנהגים כמו כלבי פרא." (עמ' 21)
ג'ספר שלא היה מודע כלל לקיומו של הדוד הזה, פונה לאביו, וזה מספר לו ("מנחית" תהיה מלה מדויקת יותר) את תולדותיו: אם (סבתו של ג'ספר) בת למשפחה יהודית שנמלטה מפולניה מפני הגרמנים וחזרה אחרי הרבה שנים, רק כדי להרצח על ידי הפולנים שלא בדיוק רצו להחזיר רכוש שהשתלטו עליו. ונותרה רק האשה הצעירה, הרה. וברחה משם לאוסטרליה.
"אלה אבני היסוד של המהות שלך. פולני. יהודי. נרדף. פליט. " (עמ' 16)
ספר חניכה / התבגרות אמריקאי, או שמא – עוד ספר חניכה / התבגרות אמריקאי?
והרי היו לנו לא מעט כאלה.
אז זהו שלא! זאת אומרת – בהחלט ספר התבגרות או ספר חניכה ואפילו אמריקאי, אבל אחר, מרתק, שובה לב. מינורי, קטן מידות (פחות מ- 200 עמודים) ובכל זאת מכיל סיפור שלם, כשבין השורות, בין העניינים עולה הסיפור הנסתר.
המספר – נער בגיל ההתבגרות שהתקבל לקולג' למרות מצבו הכלכלי הבלתי מזהיר, בעזרת מילגה. בית הספר (לבנים), כמו בתי הספר של פעם, מייחס חשיבות רבה למדעי הרוח ובעיקר לספרות. סופרים מפורסמים מתארחים בו אחת לתקופה, ותלמיד אחד, שכתב סיפור יוצא דופן, או שיר מיוחד, יזכו לפגישה אישית עם האורח המכובד.
כבכל קולג' יוקרתי שכזה, תלמידים מצטיינים במיוחד מקבלים חדרי לימוד פרטיים. כבכל קולג' יוקרתי שכזה, ישנו סגל מורים (ונשותיהם) וחייהם כמעט גלויים לכל הבאים בשער בית הספר.
מכמירי לב נסיונותיהם של תלמידים שמוצאם "נמוך" יותר להסתיר מוצא זה; אלה שמצבם הכלכלי לא גבוה במיוחד אמנם לא יופלו בבית הספר עקב מעמדם, אבל איכשהו ינסו לסגל לעצמם "גינונים של עשירים". יהודים או יהודים למחצה יעלימו ככל האפשר את מוצאם, ויזהרו מאד בפליטות הפה שלהם.
הרבה שנים לא קראתי מספרי אפלפלד; איכשהו לא יצא. לכן, כשלקחתי לידי את "האפלפלד החדש" היתה זו כמו פגישה ראשונה ומרגשת עם סופר חדש (לי) יחד עם איזשהו הד רחוק למשהו שפעם הכרתי, פעם ידעתי.
מים אדירים הוא ספר מסע. מסעו של יששכר הלוך ושוב – מביתו לבית אחיו וחזרה.
וזה הסיפור :
יששכר, יהודי, אלמן, ערירי, המתגורר בבית אבותיו בקרב שכניו הרותנים המכבדים אותו ואת דתו, למרות היותו נבדל מהם, מקבל יום אחד, בדרך לא דרך הודעה כי אחיו ובני ביתו נרצחו.
האח, המתגורר בכפר אחר, מוקף אף הוא בגויים, נמצא מהלך כמה וכמה ימים ממקום מגוריו של יששכר.
יששכר יוצא לדרך כדי לבדוק הנכונה השמועה אם לאו.
הדרך, כאמור, מהלך מספר ימים, ובדרכו לבית אחיו נזכר יששכר באבותיו, בדרכי חייהם – אכרים יהודים, החיים בין גויים, המחזיקים משק חי ושדות ומטעים, סביב הבית, ואף נחלות במרחק מה. מכובדים בדרך כלל על ידי שכניהם, למרות מנהגיהם השונים, ושנואים ומקוללים כ"גוף זר" – ה"יהודים".
"זה העולם שמצפה לכם אם תתרוששו אי פעם". (עמ' 238).
ג'ורג' אורוול חי במשך תקופה מסוימת חיי עוני בפריז ובלונדון, ובהשראת התקופה הזו כתב את הספר דפוק וזרוק בפריז ובלונדון.
הספר – מעין ממואר וספר מסע גם יחד כולל בתוכו הן מחוויות חייו של העני בשתי הבירות המפוארות הללו, והן תובנות והרהורים שעלו בראשו של המחבר על מהותו של העוני, על הסיבות לו, על העניים ועל הסביבה החברתית.
אדם עני – מה יש לו בחייו: פרנסה בקושי, רק כדי לעבור עוד יום (אם בכלל), מקום לינה (אם יש בידו לשלם עבורו) הכולל מטה (אולי), מצעים מלוכלכים ותהלוכת פשפשים, מזון מועט ורע – בלתי משביע ובלתי מזין, והרבה-הרבה יאוש.
ויש אף גרוע מזה – העוני המרוד – זה שאין בו תקווה כלל, שאין בו עתיד: "… אתה מגלה את תכונתו הגואלת של העוני: הוא מוחק את העתיד. .. כשיש לך רק שלושה פרנקים אתה אדיש, כי שלושה פרנקים יזינו אותך עד מחר, ומעבר לכך אינך מסוגל לחשוב. אתה משועמם, אבל אינך פוחד. …
ויש בעוני עוד הרגשה שהיא נחמה גדולה. … זו הרגשה של הקלה, כמעט של עונג, שמקורה בידיעה שסוף-סוף אתה דפוק וזרוק באמת. אתה דיברת כל כך הרבה על להיזרק לכלבים – ובכן, הנה הכלבים, ואתה הגעת אליהם, ואתה מסוגל לעמוד בכך. זה מפיג הרבה מהחרדה." (עמ' 24)
אפשר להתחיל ולסיים את הביקורת על הספר בשתי מלים : סמי מיכאל.
כי, באמת, די לי בכך שסמי מיכאל כתב ספר, כדי שארצה לקראו; אבל הרי בכך לא די, לפחות חלק מן האנשים ירצו נימוקים קצת יותר מפורטים…
ובכן – אתחיל מחדש:
"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה". משפט זה הפותח את אנה קרנינה לטולסטוי "התנגן" באוזני לאורך כל הספר.
שני אחים – ויליאם ושרגא אלכביר; ויליאם הבכור – היה פעם סופר מבטיח, אלא שקולו נדם ועתה אין הוא אלא סופר צללים (מוכשר ביותר, יש לציין) של סופרים "מבטיחים" אחרים.
שרגא – האח הצעיר- יערן.
שניהם נשואים, ויליאם לשירה, שרגא לרות. לויליאם בן אחד, לשרגא בת אחת. שניהם גרים באותו בית שיכון של פעם, רב כניסות וקומות באחת משכונותיה של חיפה (והקורא/ת מתאווה לפעמים להשוות את דיירי השיכון הזה לדיירי השיכון החיפאי של "בשבילה גיבורים עפים" של גוטפרוינד).
לכאורה, רק לכאורה, יש איזה אושר, או לפחות שלווה בכל אחד מן הזוגות; אבל יש סוד. ויש עוד סוד, ועוד אחד; לא מעט סודות.
"