איש אחד, צבי לוריא, שהיה פעם מהנדס בחברת נתיבי ישראל ועכשיו הוא בגמלאות, מתחיל אט אט לאבד את זכרונו. הוא נוטה לשכוח שמות (פרטיים בלבד), כתובות, אירועים. ובכל זאת נדרש, איכשהו, לתפקד.
הזמנה שלו למסיבת פרידה מאחד מעובדיו לשעבר, במשרדי החברה, מובילה אותו לפגישה עם מהנדס צעיר אחד, בנו של היועץ המשפט שפעם עבד עמו, ותוך כדי שיחה, מתבקש לוריא להצטרף, בהתנדבות, לתכנון כביש סודי ומסתורי, אי שם באזור מכתש רמון, ולסייע בפתרון בעיות הכרוכות בתכנון הכביש הזה, בעיות שתתבררנה במהלך הספר.
דמותו של צבי לוריא מכמירת לב. האיש המכיר בבעיית הזכרון שלו הבא והולך, שמות העומדים על קצה הלשון והלשון ממאנת לבטאם, ונלחם, בדרכים שונות כדי לשמור על מקומו בחברה, בבית, במשפחה, להמשיך לתפקד כרגיל, ככל שניתן.
כתיבתו של יהושע מבריקה ומהנה, אלא שנדמה היה לי, לאורך הספר, כי איכשהו נוספו, באופן מלאכותי כמעט, דמויות שתרומתן לספר ולעלילה מועטה. אולי טוב היה לוותר על חלקן.
כדאי לקרוא את הספר הזה בזכות שפתו העשירה ותאוריו המרתקים של יהושע, ויכולתו לספר את סיפור השכחה ההולכת ומתגברת
המנהרה – א"ב יהושע. הוצאה: הקיבוץ המאוחד. 324 עמודים
"ממשל טראמפ יחמיר את הענישה נגד הורים שנכנסים לארה"ב ללא אשרות ויחזיק את ילדיהם במעצר, כך אמר בכיר במשרד לביטחון המולדת (DHS) לגרדיאן. לפי המדיניות החדשה, המגבירה את האכיפה נגד מהגרים, הורים שייתפסו חוצים את הגבול באופן לא חוקי יופרדו מילדיהם ויועמדו לדין.
"הנעצרים ישלחו ישירות לבית משפט פדרלי, וילדיהם יועברו למעצר של מחלקת הבריאות ושירותי האנוש של ארה"ב (HHS)", אמר הבכיר. לדבריו, התוכנית אושרה ביום שישי, ומכניסה לתוקף מדיניות שמתוכננת זה יותר משנה. ביום שישי כתב טראמפ בטוויטר: "הגירה לא חוקית חייבת להסתיים!"." (בתוך: "הארץ" 8.5.18)
"1,995 ילדים הופרדו מהוריהם בגבול ארה"ב עם מקסיקו בין 19 באפריל ל-31 במאי השנה, כך הודיע אתמול (שישי) המשרד לביטחון המולדת של ארה"ב. הנתון משקף קפיצה משמעותית מכ-1,800 משפחות שהופרדו בין אוקטובר 2016 לפברואר השנה, תקופה בת כ-17 חודשים." (בתוך: "הארץ" 16.6.18)
הפרדת משפחות, ילדים מהוריהם, גירוש ההורים, כל אלה הרעידו את אמות הספים אך לפני חודשים ספורים. מדיניות שיוחסה לממשל טראמפ, על פיה מהגרים בלתי חוקיים ניתן לגרשם לארצות מוצאם, מבלי להתחשב בקיומם של ילדים, ולעתים תוך הפרדה ביניהם.
חזרה לספר מספריה של אליס מנרו, גם כזה שנכתב לפני שנים רבות (וזכייתה בפרס הביאה ל"מפעל" תרגום של כתביה בכלל, כולל כריכות קשות ומהודרות), היא תמיד חגיגה. מנרו, אמנית הסיפור הקצר, מצליחה להביא פעם אחר פעם סיפורים קצרים, מתומצתים, ועם זאת רחבי יריעה המציירים בפני הקורא/ת עולם ומלואו של כל אחד ובעיקר אחת מגיבוריה.
מנרו כותבת על אנשים ובעיקר על נשים מן הפריפריה, מן המקומות הרחוקים והנידחים ביותר, לעתים משולי החברה. תושבי ותושבות עיירות קטנות ומרוחקות, סְפַר כמעט או לא כמעט, וכל אחד ואחת מהם, זוכה לזרקור על חייו / חייה, המאיר אותם לפתע ומגלה מכמנים נסתרים.
מרייטה, אמה של המספרת בסיפור "גלגולי אהבה", הראשון בספר, וזה שנתן לו את שמו, מתה. ממש בתחילת הסיפור. ואחר כך מתגלגלים הזכרונות לימי ילדותה ונערותה, אמה הדכאונית, השכנים שידעו לטפל בה כשכל או רוב עולמה חרב. אביה שנטש, אחותה למחצה שהקשר עמה התקיים לאורך זמן, באופן רופף.
"… יש נשים כאלה שמוכרחות לפרוץ מתוך המעטפת הנשית שלהן בגיל הזה, לנפנף בשומנים או בכחישות לא מהוגנת, להתהדר ביבלות ובשער פנים, לסרב לכסות רגליים חיוורות ועטורות ורידים, כמעט לשמוח עליהן, כאילו זה מה שרצו לעשות כל הזמן. שונאות-גברים מבטן ומלידה. בימינו, אסור לומר דברים כאלה בקול רם." (עמ' 40, בתוך: "גלגולי האהבה")
היעלמות העיתונאית בצוללת: הממציא הדני פיטר מדסן הואשם ברצח כותרות מחודש ינואר השנה, שסיפרו את סיפורה של עיתונאית שבחודש אוגוסט 2017, עלתה על צוללת של ממציא, איש עסקים דני,כדי לראיין אותו. היא נרצחה והצוללת טובעה כדי להעלים את גופתה ואת הראיות לרצח.
"הֶארינְגֶיי אֶקו, יום שבת 26 בספטמבר. תיירת לונדונית נעדרת מספינת שיט נורבגית" (עמ' 140)
"חדשות הבי-בי-סי, יום שני, 28 בספטמבר. האישה הבריטית הנעדרת, לורה בלקלולק – גופה נמצאה על ידי דייגים דנים." (עמ' 169)
קשה כבר לדעת האם המציאות מחקה את הספרות או להיפך, הספרות נותנת רעינות למציאות.
לו, לורה בלקלוק, עיתונאית כתבת במגזין טיולים עלתה על ה"אורורה בוראליס", ספינת טיולים למאיון העליון, במסע ההשקה לעיתונאים ומקורבים במיוחד; מסע שיועד לקדם, בהמשך, את מכירות הסיורים בספינה לאלה החושקים בכך, ויכולים להרשות לעצמם, כמובן.
".. אילו היתה ספינת ההיסטוריה מפליגה בנתיב שונה, אילו נעשיתי רואה חשבון, אילו התאהבתי באישה הנכונה, אילו הייתי אוהב מוסרי יותר, אילו היתה אמי פחות אימא, אילו היה אבי הולך להציל נפשות באלג'יריה ולא כאן, … אילו שכחנו את טינתנו, אילו שכחנו את נקמתנו, אילו הבנו שכולנו בובות במשחקו של אחר, אילו לא יצאנו להילחם זה בזה, אילו לא היו כמה מאיתנו מכנים את עצמם לאומנים או קומוניסטים, או קפיטליסטים או ריאליסטים.. אילו לא היו האמריקאים באים להציל אותנו מעצמנו,.. אילו לא היו הסובייטים מכנים את עצמם חברינו לדרך.." (עמ' 367)
"…לא בחרנו להיות מושפלים בידי הצרפתים, לא ביקשנו שיחלקו אותנו לשילוש הלא-קדוש של צפון, מרכז ודרום, שימסרו אותנו לידי המעצמות הגדולות של הקפיטליזם והקומוניזם לצורך ביתור נוסף, שיכפו עלינו למלא תפקיד במלחמה הקרה, משחק שחמט שנערך בחדרים ממוזגים בידי גברים לבנים לובשי חליפות וענובי שקרים. …" (עמ' 375)
בימי נעורי נחלק העולם לאדום וכחול; מפות העולם צוירו בשני צבעים – אדום לאזור בהשפעה סובייטית, כחול לאזור בהשפעה אמריקאית. מרבית המלחמות שהתנהלו אז, התנהלו כדי להגביר את ההשפעה הסובייטית או האמריקאית, לפי הצורך. המלחמה בויטנאם, בין דרומה (בהשפעה מערבית) לבין צפונה (השפעה סובייטית) היוותה רקע תרבותי וקצת אידאולוגי לשנות הששים והשבעים של המאה הקודמת; המוזיקה, הסרטים, החדשות מעבר לאוקיינוס, המשברים, הכל סבב סביב המאבקים הכחולים-אדומים, ובדגש על מלחמת ויטנאם.
מפת העולם בתקופת המלחמה הקרה
כמה סרטים ראינו על המלחמה הזו – "צייד הצבאים", "אפוקליפסה עכשיו", "הכומתות הירוקות", "בוקר טוב וייטנאם", "השיבה הביתה" ועוד ועוד; בכולם עלו חיילים אמריקאים על מטוסי תובלה, נחתו באזור הג'ונגלים, בוססו בבוץ, עלו על מטעני צד, נפצעו, נהרגו או לא, ושבו לארצם, אלה שנשארו בחיים, עם זכרונות טראומטיים לכל החיים. אמריקה הפסידה, ברית המועצות ניצחה.
גם השנה, כבכל שנה, בתום השנה העברית (למניינינו), אני מקבצת עשרה ספרים, ספרי מקור, שמאד אהבתי בשנה החולפת. היו, כמובן, יותר ספרים שאהבתי, והבחירה להגביל עצמי לעשרה היא שרירותית; יכולתי באותה מידה להחליט על חמישה או חמישה עשר. אבל החלטתי על עשרה.
בחרתי באלה שלא יכולתי להניח מן היד, כאלה שהייתי מרותקת לקריאתם, כאלה שלא רציתי שייגמרו, ורציתי כבר לדעת מה בסוף.
אליס דובואה, ששמה האמיתי היה לואיז דה בטיניי, היתה אשה אמיתית. אשה שעמדה בראש אחת מרשתות הריגול כנגד הגרמנים בזמן מלחמת העולם הראשונה. הסיפור (האמיתי) שלה הוא כל כך מופלא וכל כך לא יאמן, ובעצם כמעט נשכח (עובדה שלא תיאמן בפני עצמה). היכולת המופלאה לתמרן בין מקומות ומחסומים, לאסוף מידע ולהעבירו, לנהל, לתמוך, כל אלה באשה אחת שפעם היתה אומנת, ואחר כך נחשבה למלכת המרגלים. וטוב עשתה קייט קווין שגאלה אותה מתהום השכחה.
שתי גיבורות לספר הזה – הרשת של אליס – שתיהן דמיוניות, וחברו לדמויות אמיתיות, כדי להציג את סיפורן. איב, אוולין גרדינר, אנגליה, פעם חברה ברשת של אליס, נערה צעירה שגויסה לרגל אחרי הגרמנים והוצבה בעיר ליל, שם אספה מידע חשוב בחשאי, תוך שהיא עובדת במסעדה של משתף פעולה (אף הוא דמות דמיונית שנארגה מדמויותיהם של משתפי פעולה אמיתיים), מסעדה ששירתה את כוח הכיבוש הגרמני. סיפורה נפרש בפרקים הזוגיים, בשנות המלחמה.
שארלוט, צ'ארלי סנט קְלֶר, נערת קולג' אמריקנית, נוסעת עם אמה, ילידת צרפת ליבשת, כדי להפטר מה"בעיה" – הריון מחוץ לנישואין. השנה 1947, קצת אחרי מלחמת העולם השניה. אירופה מתאוששת לאיטה. הן היו בדרך לשוויץ, לקליניקה המתמחה בפתרון בעיות שכאלה, ואחר כך אמורות היו להמשיך לפריז כדי לבקר משפחה וידידים, ובעיקר להסוות את סיבת הנסיעה האמיתית, כדי למנוע שערוריה, כמובן. בדרך עצרו באנגליה, בסאותהמפטון. צ'ארלי בחרה להעלם. היה לה עניין דחוף לסדר, דחוף הרבה יותר מפתרון "הבעיה".
איש אחד, צבי לוריא, שהיה פעם מהנדס בחברת נתיבי ישראל ועכשיו הוא בגמלאות, מתחיל אט אט לאבד את זכרונו. הוא נוטה לשכוח שמות (פרטיים בלבד), כתובות, אירועים. ובכל זאת נדרש, איכשהו, לתפקד.
"ממשל טראמפ יחמיר את הענישה נגד הורים שנכנסים לארה"ב ללא אשרות ויחזיק את ילדיהם במעצר, כך אמר בכיר במשרד לביטחון המולדת (DHS) לגרדיאן. לפי המדיניות החדשה, המגבירה את האכיפה נגד מהגרים, הורים שייתפסו חוצים את הגבול באופן לא חוקי יופרדו מילדיהם ויועמדו לדין.
חזרה לספר מספריה של אליס מנרו, גם כזה שנכתב לפני שנים רבות (וזכייתה בפרס הביאה ל"מפעל" תרגום של כתביה בכלל, כולל כריכות קשות ומהודרות), היא תמיד חגיגה. מנרו, אמנית הסיפור הקצר, מצליחה להביא פעם אחר פעם סיפורים קצרים, מתומצתים, ועם זאת רחבי יריעה המציירים בפני הקורא/ת עולם ומלואו של כל אחד ובעיקר אחת מגיבוריה.
כוכבת אינסטגרם מאוסטרליה מתה על ספינה של מיליארדר ביוון
".. אילו היתה ספינת ההיסטוריה מפליגה בנתיב שונה, אילו נעשיתי רואה חשבון, אילו התאהבתי באישה הנכונה, אילו הייתי אוהב מוסרי יותר, אילו היתה אמי פחות אימא, אילו היה אבי הולך להציל נפשות באלג'יריה ולא כאן, … אילו שכחנו את טינתנו, אילו שכחנו את נקמתנו, אילו הבנו שכולנו בובות במשחקו של אחר, אילו לא יצאנו להילחם זה בזה, אילו לא היו כמה מאיתנו מכנים את עצמם לאומנים או קומוניסטים, או קפיטליסטים או ריאליסטים.. אילו לא היו האמריקאים באים להציל אותנו מעצמנו,.. אילו לא היו הסובייטים מכנים את עצמם חברינו לדרך.." (עמ' 367)
גם השנה, כבכל שנה, בתום השנה העברית (למניינינו), אני מקבצת עשרה ספרים, ספרי מקור, שמאד אהבתי בשנה החולפת. היו, כמובן, יותר ספרים שאהבתי, והבחירה להגביל עצמי לעשרה היא שרירותית; יכולתי באותה מידה להחליט על חמישה או חמישה עשר. אבל החלטתי על עשרה.