מה אנחנו באמת יודעות על עיראק? על בגדאד? חלקנו זוכרים את הטילים שנשלחו אלינו בתקופת מלחמת עיראק הראשונה, ומי שזוכרת קצת יותר, זוכרת את פלישת הכוחות העיראקים לכווית, פלישה שהיוותה את עילת המלחמה ההיא.
וחלקנו זוכרות את מלחמת עיראק השניה עת בוש הבן החליט לסיים את שהחל בוש האב, ופעל להדחת שליט עיראק, סדאם חוסיין ובניו המנוולים. כולנו זוכרות את דמותו של סדאם חוסיין כאשר נתפס, והוא נראה כפושע נמלט, וכל שמץ נהנתנות נעלם ממנו כליל. ואנו זוכרות גם את פסלי השליט המופלים בערים.
אבל מה אנחנו באמת יודעות על עיראק?
מה אנחנו יודעות (ויודעים) על מאבקי הכוחות בין בעלי האמונות השונות? על חיי היום יום, אחרי שנכנסו האמריקאים כדי "לעשות סדר" ולהביא את הדמוקרטיה?
לא הרבה, למען האמת, אלא אם כן אנחנו חוקרים בתחום, או עוסקים בו בתחום עיסוקינו, משום שהעיתונות במקומותינו, או מה שנשאר ממנה, לא ממש טורחת לספק לנו קצת מידע, ומשום שאנחנו לא באמת מתעניינות, אם להודות על האמת.
ומה נשאר לנו? ספרים. הספרים יכולים לפתוח לנו צוהר לעולם שאין לנו באמת נגיעה אליו, ולספר לנו מה קורה שם, מעבר למסך חוסר הידיעה.
פטנט חביב מצאה לה מאריסה מאייר: אגדות הילדים ששמענו פעם בלבוש היי-טקי מד"בי, תוך ערבוב כמה אגדות לתוך פנטזיה אחת, עם סיפור מסגרת מעל. מבולבלים? לא תהיו אחרי שתתמכרו לסדרה הזו – תולדות הלבנה.
את "סינדר", הלא היא סינדרלה, פגשנו בספר הראשון. נערה מאומצת על ידי אם חורגת ושתי אחיות, האב מת זה מכבר, האם החורגת והאחות האחת שונאות אותה משום שגופה הינו גוף אנושי שתוּקן, אחרי פגיעה אנושה, באיברים ביוניים, ועל-כן היא "קיבורגית", שאין לה זכויות אזרח, והיא רכושה של המשפחה. מצד שני, בהיותה אנושית במהותה, הרי שיש לה רגשות וכאבים.
סינדר, כמו סינדרלה פוגשת בנסיך בנשף, הוא מתאהב בה, היא בורחת ובמנוסתה מותירה אחריה את כף רגלה הביונית. רק אז מתברר לו כי אינה אנושית לגמרי.
סקרלט גיבורת הספר השני בסדרה, היא נערה יתומה מאם ואביה לא ממש מתפקד, גדלה בבית סבתה. הספר נפתח בהעלמה של הסבתא, והמשטרה המשוכנעת שהסבתא נעלמה מרצונה.
מכאן ייפתח מסע לחיפושה של הסבתא, כשבסביבה רוחשים אנשים שהם סוג מסוים של אנשי זאב המחפשים את סינדר הנעלמת, על פי הוראת מלכת הלבנה.
"לאחר שנעלם הדפים הפצירו, ביקשו שייכתב עליהם. הרי דפי נייר ידועים בחיבתם לסיפורים עזי רושם, כמו היו ילד הנכסף לדבר מתיקה ולא יניח לשולי שמלת אמו עד אשר תתרצה ותשלוף ארנקה. וכך עלו הדברים על דף, סיפור ללא סוף, משל ללא נמשל. סיפור יתמות ותמימות, תוׁם ומוׁת." (עמ' 423)
קודם כל, בגלל השפה. שפה ארכאית, כמעט נשכחת, שיש לה ניגון כמעט דתי, אבל לא רק. שפה שמכריחה להתרכז לא רק בתוכן, אלא גם בקנקן, במלים הנושאות את הסיפור. להתאמץ, לעתים, להבין משמעותה של מלה, ואולי אין לה משמעות? אולי היא פרי דמיונו של הכותב.
כי מה פשר, למשל: "רגע הרוף…"? (עמ' 237)
הפכתי והפכתי במילוני (המקוונים, כמובן) ולא מצאתי.
אז צריך להבין מתוך ההקשר. אבל צריך לחשוב.
ואחר כך הסיפור. ואצל זרחין, כמו אצל זרחין, יש איזה דוק של פנטזיה מעל ומסביב; סיפור שיכול להיות לגמרי, עם איזה טוויסט קטן, של "לא יכול להיות".
וסיפור, כמובן, שהוא הנדבך השלישי, או הראשון, או השני (ומה זה חשוב בעצם?) ההופך את המלים ומשמעותן לשלם הגדול מסך חלקיו.
".. בראשית תהיה המילה, ולאחריה עוד מילים רבות." (עמ' 12)
לפני כמה (וכמה) שנים הצטרפתי לפורום ספרים וספרות באתר YNET, ובזכות חברות וחברים בפורום ההוא, שבינתיים כבר נסגר (יחד עם שאר הפורומים באתר, בהחלטה שכלל אינה מובנת לי עד היום), הכרתי סופרים וספרים נפלאים וטובים, וכאלה שקצת פחות, כמובן, גם.
בין הספרים שהומלץ לי לקרוא (ואיני זוכרת, בעוונותי, על ידי מי) היה גם "איגוד השוטרים היידים", שכתב מייקל שייבון.
נפלתי בקסמיו של הסופר המוכשר הזה; איזו כתיבה מרהיבה, איזה דמיון פרוע, איזו דרך לרקום עלילה. הה
אחר כך נתקלתי ב"פתרון סופי או תעלומת התוכי החטוף" ומיד קניתי, וכמובן קראתי. הספר היה לי קצת מוזר, אבל כתוב נפלא. הוא גם היה קצר דיו, כך שלא הכביד במיוחד.
ואז שוכנעתי על ידי אחד או אחת מחברי הפורום הנ"ל (ושוב איני זוכרת מי, אבל זוכרת שאמרו לי ש"זה הכי טוב שלו") לקרוא את "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי". שוב כתיבה וירטואוזית עוצרת נשימה כמעט וסיפור נפלא. לא יודעת אם "הכי טוב", אני בכל זאת מעדיפה את "איגוד השוטרים היידים", אבל בהחלט נפלא.
וכשיצא לאור "אבירי הדרך" כה נהניתי, למרות היותו צנום (181 עמודים בלבד), הצליח להפגין אותה וירטואוזיות בכתיבה, יחד עם עלילה מפותלת ומהנה.
ארבעה גברים, שלוש נשים, במין היפוך מן הפיוט הידוע המושר, בלחנים שונים ובשפות שונות בסוף ליל הסדר, פיוט שנועד, בין השאר, להשאיר את הצעירים שלשולחן ליל הסדר ערים ומוכנים לשיר-חידון הזה, שבו עליהם לזכור בעל-פה כמה מונים בכל אחד מן הנזכרים בשלושה-עשר בתי הפיוט.
שלושה אבות, ארבע אמהות יש בפיוט. ארבעה אבות יש בספר. שלוש נשים. וקולן של אלה, בתחילה, מושתק.
האב הראשון – א' (אליהו) בוכמילר, שאנו פוגשים בו דרך חלופת המכתבים שלו עם מנהל מחלקת ההנדסה בעירייה; עניין בנאלי ומוכר לכאורה לכולנו – הוספת מרפסת ללא רשיון בניה בדירה שמעליו, מתחילה את חלופת המכתבים הזו, בין בוכמילר, השכן, לבין ברוך דומיני, סגן מהנדס העיר.
שניהם, מסתבר, מאוהבים באותה האשה – קלרה. זו שבנתה את המרפסת ללא רשיון, זו ששבתה את לבו של בוכמילר כשהגיעה לבית, למרות שהיא צעירה ממנו בשנים רבות, זו שסגן מהנדס העיר התאהב בה כשביקר בביתה לבדוק את חריגות הבניה, זו שגם בנו של בוכמילר התאהב בה, כך נראה, ומשום כך אינו מתגורר יותר עם אביו, ויש ביניהם נתק.
והכל הכל מתברר בקולם של שניים – בוכמילר ודומיני. קולה של קלרה אינו נשמע.
כשקיבלתי לידי את הספר הזה שמחתי עד מאד, משום שקריאה קודמת במולינה – ספרד – העשירה את עולמי וריתקה אותי בעבותות אל הספר.
ולא כך קרה לי ב"כצל נטוי"; לא היה דבר שיתפוס אותי, או שיאחוז בי, לא היה דבר שנגע בי וירד חדרי בטן. היתה בי הרגשה, שכבר חשתי בעבר, בספרים אחרים – הצורך הזה של כותבים, מתישהו לכתוב על עצמם ועל הכתיבה; הצורך הזה מייגע במקצת.
וכאן זה בלט במיוחד.
לא מזמן שאל מישהו באיזה פורום בפייסבוק, מתי אנחנו מחליטים ומחליטות להניח לספר, ולא להמשיך לקרוא בו, ולא היתה לי תשובה, משום שיש ספרים שהגעתי למחציתם, ויש ספרים שנשארו לי בהם עמודים ספורים. יש ספרים שקראתי עד תומם, והצטערתי שלא נעניתי לקול הלוחש לי לחדול, כי אין טעם. ויש ספרים, שדי בתחילתם אני בוחרת לעזוב; כאן הגעתי עד עמוד 60, והחלטתי להניח בצד.
אולי אשוב אליו, אולי לא.
איני יודעת.
בינתיים.
כצל נטוי – אנטוניו מוניוס מולינה. תרגום: ליה נירגד. הוצאת: מודן – הסדרה לספרות יפה. 416 עמודים.
דיסטופיות מטבען שהן מעוררות פחד עמום או חרדה, משום שמה שיש בהן עשוי או עלול להתגשם. וכשהדיסטופיה מתרחשת ממש כאן ועכשיו (או תיכף), כי אז החרדה מתעצמת ועמה המועקה הכבדה, והשאלות הנשאלות – מה עושים כדי למנוע את המצב הזה, שתיכף יגיע?
כזהו "גיבור" של אריק צ'רניאק. דיסטופיה של הכאן והעכשיו (או תיכף). כזו שאנו מזהים בה את ראש הממשלה ואת שר הביטחון לשעבר – "שר הביטחון לשעבר התכרבל במיטתו בתנוחה עוברית, וחלם את החלום הרגיל. הוא שוב צעיר. הוא שוב עמוק בתוך ביירות ניצב מחופש לאשה בפינת רחוב אפלה,..," (עמ' 189), את שר החינוך ואת שר התחבורה. והתמונה המצטיירת מן הספר מבהילה ביותר.
לא, אין כאן משהו מרוחק ולא כל כך ברור אם יכול בכלל להיות כמו "השלישי" של ישי שריד, אין כאן אווירה עתידנית עם ממשל סמכותני בעל יכולות "אח-גדוליות" כמו ב"המעברים המאושרים" של דוד טרבאי, או אי בודד של שפיות נרדפת ומסוגרת כמו "מלאכים באים" של יצחק בן-נר (שלושתם, אגב, מומלצים ביותר). כאן הכל יכול לקרות תיכף, עוד רגע, אם רק נמשיך כך. תמרור אזהרה זוהר מרחוק (או שלא, תלוי מאיזה צד מסתכלים).
גיבור – נועם גיבור הוא טייס קרב די טרי, המרגיש כאילו הוא נמצא "על הכוונת" של מפקדו. שרק לא יפשל. "… למפקד הטייסת הרבה יותר קל להעיף אותך מהטייסת. וכשמעיפים אותך מהטייסת אתה נהיה טייס פשוש. ..פשוש. טייס קרב יעדיף למות רק שלא יהפכו אותו לטייס תובלה. הוא צעיר. הקריירה שלו רק מתחילה והנה הוא כבר תחת זכוכית מגדלת. .." (עמ' 10). נועם גיבור, שנקרא למשימה ולא שואל שאלות, להטיל פצצה על ביתו של מבוקש בכיר ברצועת עזה, והפצצה המוטלת מוטלת גם על אוטובוס ילדים (זוכרים את חיסול סלאח שחאדה? זה עם "המכה הקלה בכנף" של מפקד חיל האוויר? אז כזה). אלא שהפעם ההרג המשני מצית אש גדולה של פעולות נקם מן הצד הערבי. טילים נוחתים בערים, אזעקות חותכות את השקט, מחבל מרסס כתה של ילדים קטנים כפעולת תגמול, פעולות תגמול שכנגד יוצאות מן הצד היהודי, ותגמול כנגד התגמול מן הצד הערבי. מדינות ערב השכנות הקרובות (סוריה) והרחוקות (אירן) מאיימות אף הן מצידן. "הסורים על הגדר" הופכת להיות מציאות, ואף מעבר לגדר. ערביי הגדה יחד עם ערביי ישראל מנתקים צירים ותוקפים בערים ובישובים מבודדים. כאוס מוחלט. להמשך קריאת גיבור – אריק צ'רניאק
מה אנחנו באמת יודעות על עיראק? על בגדאד? חלקנו זוכרים את הטילים שנשלחו אלינו בתקופת מלחמת עיראק הראשונה, ומי שזוכרת קצת יותר, זוכרת את פלישת הכוחות העיראקים לכווית, פלישה שהיוותה את עילת המלחמה ההיא.
