ספר שלישי בסדרת איסלנד הנסתרת, שהשניים הקודמים בה נקראו בנשימה עצורה, נושא עמו משא ציפיות: שיהיה מותח, שיהיה מרתק, שקשה יהיה להניח אותו מן הידיים, ממש כמו קודמיו. ובכן, "ערפל" אכן מותח ומרתק, מהפך דפים ואפילו מעכב שינה (רק עוד פרק אחד, או שניים, או חמישה), אלא שהוא נופל, במקצת, מן הקודמים בסדרה, כאילו נגרע […]
קודם כל – תיאום ציפיות, אחרת תרגישי את הצביטה הזו של "זה לא מה שציפיתי". כי ציפיתי לספר על נשים באירופה באיזו מלחמה עולמית, שממלאות תפקידים חשובים. והרי קייט קווין שהכרתי עסקה בעניינים האלה בדיוק, לפחות בספריה הקודמים שקראתי (כולל זה שלא צלחתי). ולרגע היתה איזו אכזבה, שכן, הספר הזה עוסק בנשים, אבל לא באירופה, […]
קודם כל אני רוצה לדבר על שמו של הספר – הצלילים שהשארת מאחור. הספר נקרא באנגלית The Key to my Heart, ובפוסט בפייסבוק הסבירה המו"לית את הסיבה לשינוי השם. אלא ש- Key במוזיקה הוא גם סולם, ועל כן השם שצריך היה להיות, לדעתי, הוא – הסולם אל לבי, הקרוב יותר למקור, ובוודאי מדויק יותר. מה […]
ספר רביעי בסדרה "בית סלאו". לכאורה אפשר היה לצפות להרפיית המתח, קצת, אולי לכתיבה קצת פחות סוחפת ומרתקת. לכאורה. אבל לא! גם בספר הרביעי מוסיף מיק הרון להחזיק את הקוראת בגרון עד הסוף כמעט, ואז בסצנה קצרה של סיום, סצנה רווית פעילות ואלימות, לפתור את כל העניינים שנותרו פתוחים, להוסיף פרק סגירה, ולהותיר משהו לפעם […]
אלמלא הגיע הספר הזה לידי, באחד הימים, ככל הנראה לא הייתי קוראת את הראשון בסדרה, וכך הייתי מחמיצה סופר מעולה לגמרי. אלמלא היה הלילה האחרון, כמו אלה שלפניו, לילה לבן, כנראה הייתי מתמהמהת בסיומו של הספר הזה. אבל היה לילה לבן, והספר הראשון בסדרה היה מוצלח ביותר, אז קראתי. וקראתי, וקראתי. השארתי קצת להיום, אבל […]
לילות לבנים הם זמן מצוין לקריאת ספרים. קריאת ספרים כמו "אפלה" היא דרך מצויינת להעביר את הזמן, בלי צורך להביט שוב ושוב בשעון. פשוט לקרוא. סיפוריהן של שלוש נשים , כל אחת בזמן אחר, כל אחת מוצגת באופן אחר. הראשונה, הגיבורה הראשית – הוּלדה הרמנסדוטיר, חוקרת משטרה, על סף פרישה, המתבשרת יום אחד כי היא […]
לא ברור על מה בדיוק חשבתי כשלקחתי, רק כמה ימים לפני טיסה לחו״ל, ספר העוסק במטוס שנפל. אמנם בימים כתיקונם הייתי מסיימת קריאתו בתוך מספר ימים, אלא שהימים אינם ימים כתיקונם, וקריאת ספר, אף המרתק ביותר, אורכת זמן רב מהרגיל. נו, מילא, כמו שאמרה לי חברה אחת ששברה את רגלה; צריך פרופורציות. והלא יכולתי עכשיו […]