אליס דובואה, ששמה האמיתי היה לואיז דה בטיניי, היתה אשה אמיתית. אשה שעמדה בראש אחת מרשתות הריגול כנגד הגרמנים בזמן מלחמת העולם הראשונה. הסיפור (האמיתי) שלה הוא כל כך מופלא וכל כך לא יאמן, ובעצם כמעט נשכח (עובדה שלא תיאמן בפני עצמה). היכולת המופלאה לתמרן בין מקומות ומחסומים, לאסוף מידע ולהעבירו, לנהל, לתמוך, כל אלה […]
כשהייתי ילדה, והפכתי לתולעת ספרים (למגינת לבה של אמי, שרק רצתה שאצא כבר לשחק עם ילדים וילדות אחרים), קראתי פעם או יותר את רובינזון קרוזו. אחר כך בגרתי ומתישהו, בשנות העשרים לחיי, כמדומתני, שבתי וקראתי בו, והפעם, בקריאה בוגרת יותר וביקורתית יותר, גיליתי בו לא מעט מיסיונריות והטפה לחיים נוצריים טובים והגונים. וזו המחשבה שעלתה […]
הו, אתם הבאים ובעיקר אתן הבאות (כי, בינינו, את הספר הזה תקראנה הרבה יותר נשים מאשר יקראו אותו גברים, וההפסד כולו שלהם) בשערי הספר הזה, זנחו כל תקווה לספר מהיר וזורם ועוצר נשימה כמו "חדר", ספרה הקודם של אמה דונהיו שתורגם ונקרא ואף עובד לסרט (מוצלח למדי). הו לא. הספר הזה הוא איטי ואין בו […]
בדיונים הנערכים במקומותינו חדשות לבקרים בדבר החוקים הנוגעים לזנות – אלה הקוראים למיסודה מול אלה הקוראים להפללת הלקוח, נעדר בדרך כלל קולן של הנשים שזה עיסוקן (אם אפשר לקרוא לזה עיסוק). ארבע נשים שחורות באנטוורפן העוסקות בזנות, הן ליבו של הספר המצוין הזה. מצוין לא רק משום הנושא שהוא עוסק בו, לא רק משום נקודת […]
שביל פירורי הלחם הוא השביל שסימן הנזל לו ולגרטל, כדי שיוכלו לחזור הביתה אחרי שאביהם הובילם ליער, במצוות האם החורגת. אלא שהציפורים אכלו את פירורי הלחם, ואי אפשר היה למצוא את הדרך הביתה, רק ללכת לאיבוד. לקים סוניי לא היה גם שביל של פירורי לחם; אמה השאירה אותה בשוק ואמרה שתחזור לקחת אותה. ולא חזרה. […]