"זה פחות או יותר מה שקרה לי בפיזה מסוף 1963 עד סוף 1965. כמה קל לספר על עצמי בלי לִילה: הזמן נרגע והעובדות הבולטות מחליקות לאורך חוט השנים כמו מזוודות על מסוע בנמל-תעופה; את מרימה אותן, מניחה אותן על הדף, והכל עשוי. יותר מסובך לומר מה בשנים הללו קרה לה. המסוע מאט, מגביר מהירות, מתעקל […]
"'.. את החבֵרה הגאונה שלי, את צריכה להיות הכי טובה מכולם, גברים ונשים." אלה הדברים שאומרת לִינָה, היא לִילָה, ששמה בעצם רָפָאֶלָה, לחברתה הטובה ביותר, אֶלֶנָה, בבוקר חתונתה של הראשונה. והיא רק בת שש-עשרה, או כבר בת שש-עשרה (תלוי בעין הקורא/ת). אלנה, בת דמותה, כך נראה, של הסופרת, היא המספרת. מספרת על שנות ילדותן ונעוריהן […]
טוב, נו, זה הרי לא חדש, הספר הזה, בכלל לא. ומה פתאום נזכרת דווקא עכשיו? אחרי כל כך הרבה שנים. ובכלל – הרי נכתבו עליו כבר כל כך הרבה מלים והוצמדו לו כל כך הרבה משמעויות. אז – כן, הגעתי אליו רק עכשיו, כי ככה יצא; על הקינדל הוא נמצא כבר מזמן, אבל היה צריך […]
רוּת, הָאֹשֶׁר מַהוּ? צָרִיךְ הָיָה לַדָּבָר עַל כָּךְ וְלֹא דִּבַּרְנוּ. הַמְּאַמְּצִים שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים לְהַרְאוֹת מְאֻשָּׁרִים גּוֹזְלִים אֶת כֹּחֵנוּ, כְּמוֹ מֵאֲדָמָה עֲיֵפָה. (יהודה עמיחי, בתוך: מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול) "בבית שלנו כל אחד רודף אחרי משהו: אמא אחר היופי, אבא אחר דרום-אמריקה, אחִי אחר השלמות, ודודה אחרי חתן. אני כותבת סיפורים, כי בשעה שהעולם […]
לפני הכל: ".. הטמעת התווים וחילוץ המנגינות מילאו את מוחה הפגוע. לקצב המוזיקה יכלה יום-יום לנשום זמן-מה לרווחה. בדרכים עקלקלות אִפשר לה באך גישה אל זכרונה: כל וריאציה העלתה זיכרונות מן הילדה, והיא רשמה אותם במחברתה. בחשדנות, כי זיכרונות הם שקרים. באיפוק, כי לא היה לה כל עניין בסנטימנטליות" (עמ' 204) "…בעודה מקרטעת על הפסנתר, […]
הרבה עצב ובדידות יש בספר הזה, הכה מינימליסטי, כה מהודק, כה מדויק. מושבה על הגבול של לפני המלחמה ב- 1967, קהילה שכולם בה מכירים את כולם, וכולם יודעים על כולם הכל, או כמעט הכל. או כך נדמה לפחות.קהילה שכזו שכולם מכירים בה את כולם, ולכולם יש מה להגיד על כולם, וכולם אמורים, לפחות לכאורה, להיות, […]
במהלך הקריאה בספר הזה היו בו מלים ושורות ופסקאות ששברו את לבי וריסקו אותו לרסיסים… ולא משום שיש בו דרמה גדולה, או טרגדיה ענקית. אלא משום שהחיים המתוארים ומסופרים בו כל כך מדוייקים, כל כך קרובים, שאי אפשר שלא יגעו בלבה של הקוראת. שתי נשים, שונות לכאורה זו מזו בהכל, שאין ביניהן דבר כמעט; שהאחת אינה יודעת […]