"… הָאַהֲבָה כְּמוֹ חוֹל, הִיא מְחַלְחֶלֶת עַד לַקַּרְקָעִית הַתּוֹדָעָה. … וְלִפְעָמִים הַגּוּף חוֹלֵם, כְּלוֹמַר חוֹוָה מַרְאוֹת דִּמְיוֹנִיִּים, כְּמוֹ גַּעְגּוּעִים. וְאָז הוּא מִתְעוֹרֵר. וְאֵין."(*) זה סיפור על אהבה. אני חושבת שאין אהבות כאלה, שמתחילות בגן או בבית הספר היסודי ונשארות לכל החיים. כאלה ששום מכשול שהיה בדרך, והיו מכשולים בדרך, הרבה מכשולים; היו פרידות כפויות, כשעוד […]
דיסטופיות מטבען שהן מעוררות פחד עמום או חרדה, משום שמה שיש בהן עשוי או עלול להתגשם. וכשהדיסטופיה מתרחשת ממש כאן ועכשיו (או תיכף), כי אז החרדה מתעצמת ועמה המועקה הכבדה, והשאלות הנשאלות – מה עושים כדי למנוע את המצב הזה, שתיכף יגיע? כזהו "גיבור" של אריק צ'רניאק. דיסטופיה של הכאן והעכשיו (או תיכף). כזו שאנו […]
את הספר הזה קניתי לא כל כך מזמן באחת מחנויות הספרים. קניתי כי כל כך הרבה המליצו עליו, והיה איזה הייפ מסביבו, ואמרו שהוא מצחיק. היו כאלה שכתבו כי זה היה לעתים מביך, עת פרצו בצחוק רם בפומבי. ואני הלא זקוקה, לעתים, לספר שממש יצחיק אותי. אבל זה לא הספר הזה. לעתים עלה בדל חיוך […]
"פעם חשבתי שרק מילים יכולות לגעת בעומק הכאב ולרפא. יש רפואה בלספר את הסיפור. להודות, גם בחלקים המביכים, ולקבל בחזרה תשורת מילים מנחמת. מלים יכולות לעשות את הבלתי-אפשרי ולנחם על טעויות שכבר מאוחר לתקן. פעם לא ידעתי את הדברים שאני יודעת עכשיו. למשל, כמה החיים קצרים ויקרים, ומוטב להגיד בפשטות על האהבה והרצון. ושמול האין-מילים […]
סיפור משפחה. שוב, צריך לומר, סיפור משפחה. אבא, אמא, שני בנים, שתי בנות. משפחה כל-אמריקאית, גרים בבית פרטי, בשכונה, הילדים כבר גדלו, ויש להם ילדים משלהם. אבל כשנכנסים לפרטים, ליחסים שביניהם ובין הסביבה, התמונה כבר לא בדיוק שלווה, פסטורלית ומאושרת. ושמא – אף פעם אין זו תמונה פסטורלית, רק דמיוננו (ועשרות הסרטים ההוליוודיים שצפינו בהם) […]
אתחיל מהסוף – זקס-פורטל כותבת מצוין, והספר ראוי לקריאה ומומלץ. אבל (והרי, לאחר פתיחה שכזו צריך לבוא "אבל"), ניכר כי חסרה יד עורך לקראת סופו של הספר, בערך ברבע האחרון. עד כדי כך עד כי חששתי שתהיה בעיה עם הסוף, עם ה- Closure של הספר. אך לא, הסוף עגול ומסודר, רק שאיפשהו, בין עמוד 187 […]
"'אמא שלי האמינה שהחיים מדויקים. שהיקום מדויק. בגלל זה גם אף פעם לא מאוחר מדי או מקודם מדי לחפש את בתיה, למשל.' … היא אומרת גם שאמה האמינה ששום דבר לא קורה סתם. שלכל דבר יש סיבה, גם אם היא לא יודעת אותה. זה גם מה שהשאיר אותה בחיים אחרי שבתיה נחטפה. אחרת היתה מתה. […]