אשה אחת, עדן שמה, מתה בלידתה את ילדה השלישי, אדי. אדי, גיבור החלק הראשון של הספר – "הכחשה" – שלב האבל הראשון על פי מודל חמשת השלבים של האבל, של אליזבת קובלר-רוס: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה. אדי לא הכיר את אמו. אין לו גם תמונות שלה. הוא גדל בלוס-אנג'לס בביתו של אביו, שחקן קולנוע […]
גדלתי בקיבוץ. אני בת-משק. עזבתי אותו לפני כמה עשורים, אבל הקיבוץ הוא המקום שלו קראתי פעם "בית", ככל שהיה בית, המקום אליו חשבתי שאם לא "אסתדר" בחוץ, יהיה לי מקום לחזור אליו, גם אם זו אינה הבחירה הראשונה שלי (תל אביב הוא קיבוץ שבדיוק מתאים לי. היום, כמובן, כבר לא. הקיבוץ הופרט, האנשים שהרכיבו את […]
אין לי מושג איך הוא עושה את זה, ישי שריד, אבל מתחילת הספר ועד סופו, כולו סיפורו של הגיבור, מחשבותיו, העובר עליו, הרצונות, השאיפות, האכזבות, ולרגע אחד, לא הצלחתי, אפילו לא קצת, לגלות בתוכי איזו אמפתיה או סימפטיה לגיבור הנ"ל, שי תמוז שמו, ואפילו לא חמלה. כלל. גם לא בהתחלה, כשעוד היה בצד "הנכון" (?) […]
קראתי פעם, בספר אחר של סופרת אחרת, סיום שלא כל כך אהבתי. לא אהבתי משום שהסדר לא הושב על כנו, או שאולי כן, אבל רק למראית עין, והצדק לא הושג במלואו. שאלתי את הסופרת ההיא למה אי אפשר היה להפעיל את מאזני הצדק עד הסוף, והיא אמרה לי משפט מאד חכם – ככה זה בחיים; […]
דו"ח נטישה עד עמ' 123 הגעתי, קרוב לשליש מן הספר. עד שהחלטתי שדי לי. מצאתי עצמי קוראת ולא באמת אכפת לי מה יקרה לנער הזה, אלישע בן-אבויה, ולא באמת מעניינות אותי הלכות אלה או אחרות ואיזו דמות לבשו מורי ורבני ישיבת לוד, לאחר חורבן בית שני. כך איני יודעת מדוע החרימו אותו חבריו בישיבה, ומה […]
איזה סיכוי יש לילד או ילדה לשרוד ולתפקד בעולם עוין, המחולק לקסטות ומעמדות, כשהוא או היא בתחתית, או כמעט בתחתית המעמד החברתי? עברו, אמנם, לא מעט שנים, מאז הייתי אני בגילאי הילדות והנעורים, והחברה שבה גדלתי היתה די הומוגנית (ואליטיסטית לגמרי, גם אם החברים בה לא הצהירו על כך בריש גלי), אבל אם אני מהרהרת […]
אין ספק, יש לה את זה. ה״זה״ החמקמק, המסתורי, הנסתר בחלקו. ה״זה״ שלא מעטים תרים אחריו ורק מעטים מוצאים. ה״זה״ שהופך מלים ומשפטים ופסקאות למשהו שאי אפשר כמעט להניח מן היד, חוץ מהחיים עצמם. ה״זה״ שמחזיר אותך למלון, למרות שיש לך עוד שלוש או ארבע שעות עד העיסוק הבא שקבוע לך, ובמקום לשוטט ברחובות העיר […]