"…אני תמיד חושבת על הגרוע מכול. וגם ברגע זה אני מחשבת כמה זמן ייקח לי לצאת מהמכונית ולהגיע אל נינה אם היא תחליט פתאום לרוץ לבריכה ולקפוץ למים. אני קוראת לזה "מרחק ביטחון", כך אני קוראת למרחק המשתנה הזה שמפריד ביני לבתי, וכל היום אני עסוקה בלחשב אותו, אם כי אני תמיד מסתכנת יותר מהראוי." (עמ' 18 – 19)

מוזר. זו המלה שעלתה בי במהלך הקריאה בספר הצנום הזה. מוזר ומושך, הופך אפל מרגע לרגע, מעמוד לעמוד, ואי אפשר להפסיק. מדיר שלווה, אפל ואפל יותר.

דו-שיח בין ילד לאשה. בבית החולים, או במרפאה. לא ברור. ומתוכו עולה הסיפור שמאחורי הסיבה לאשפוז, הזה, לשיחה הזו.

אשה צעירה שבאה לחופשה עם בתה באזור כפרי, ומשהו קרה. משהו לא ברור.

עכשיו היא כאן, עם הילד – דויד. הוא מנסה להבין, להגיע למקור. אמו והאשה היתה ביניהן איזו ידידות, ומשהו שהסתתר מאחור.

גם הוא חולה, כך הוא מספר לה. הוא מספר לה על משהו שקרה, שבעקבותיו חלה.

ואיפה אמו עכשיו?

איפה הילדה?

נינה, זו הילדה, יודעת להיות תמיד נוכחת בטווח הראייה של אמה, במרחק הביטחון, יודעת לחגור חגורת בטיחות ברכב, מיד כשהיא נכנסת אליו, ילדה נבונה. נינה אינה נמצאת בבית החולים. אמה לא זוכרת איך נפרדו. מרחק הביטחון נפרץ

הולך וקודר ומאפיל.

"מוזר" אמרתי לעצמי כשסיימתי את הקריאה בספר. ואז הגעתי לראיון הזה שנערך עם שובלין ב- YNET, לקראת הגעתה לפסטיבל הסופרים הבינלאומי. בראיון היא מספרת על "כפרים שלמים במולדתה ארגנטינה, בהם אנשים סובלים מפגעים גופניים, מחלות ומוות, בשל זיהומים שמקורם בחומרי ההדברה בשדות הסויה שבתחומם". פתאום מתבהרים דברים. והאימה גוברת.

הספר הזה ישאר עמי לעוד הרבה הרבה זמן. אפל וכואב וכבד, ועם זאת מרתק ומושך.

"היא בבית, ישנה שינה עמוקה. קודם אני חייבת לדעת מה יש מסביב לבית. אם יש כלבים ואם אפשר לבטוח בהם, אם יש בורות וכמה הם עמוקים, אם יש חרקים שעוקצים, נחשים. אני צריכה להקדים כל מה שעלול לקרות, אבל הכול חשוך מאוד, ואני לא מצליחה להתרגל. .." (עמ' 79)

מרחק ביטחון – סמנתה שְוֶבְּלין. תרגום: אדם בלומנטל. הוצאת: עם עובד. 112 עמודים

Distancia de rescat – Samanta Schweblin

לרכישה (בפורמט רגיל בלבד)