ד"ח נטישה

בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת עברתי להתגורר באחת ההתנחלויות בגדה המערבית. אשה צעירה, בלי יותר מדי אידאולוגיות, בלי יותר מדי מחשבה על מה זה אומר לגור באזור שהוא בעצם שטח כבוש, שחוקי המדינה לא חלים עליו (אין צורך לשלם את אגרת הרדיו והטלוויזיה, למשל), שנהנה מרוח גבית ממוסדות השלטון. במהלך התקופה הזו עברנו, מדי יום, בעיר ובכפרים ערביים, ערכנו קניות בכפר לאקף השכן, ופשוט חיינו.

אחרי חמש שנים בחרנו לעזוב, בעיקר בגלל חלק מן המתנחלים.

לכן, "הנערות" לפחות  עד המקום אליו הגעתי (16%) לא חידש לי דבר; ישוב קטן, סכסוכים בבית הכנסת (כן, גם אצלינו היו ויכוחים על נוסח התפילה), ולא הוסיף למה שכבר הכרתי.

מעבר לכך, הנערות, גיבורות הספר, משתמשות במשלבים שונים של השפה, כך שלעתים ניתן לחשוב שהן ילדות קטנות, ולעתים נערות צעירות.

בכל אופן, לא מצאתי דבר שיעגן את המשך קריאתי בספר, ועל-כן החלטתי שלא להמשיך.

לשיקולכם.