גילוי נאות: את דורון שנער הכרתי, ככל הנראה, בשנות בית הספר התיכון. הוא למד שנה מעלי, ולא ממש הכרנו, אבל את השם שמעתי שוב ושוב. אמרו שהוא חכם. אמרו שהוא גאון. אולי לכן הסתקרנתי לקרוא את ספרו זה, המדבר על מפגש של כיתה של קיבוצניקים, אחרי ארבעים שנים.

גם אנחנו, מן המחזור שאחרי, נפגשנו. אם כי בצורה יותר מאורגנת מאשר בספר. ולא רק אלה מן הקיבוץ "שלי", אלא רוב בנות ובני המחזור. נפגשנו כשהיינו בני חמישים, וכשהיינו בני ששים, ומאז השבעה באוקטובר, חלקנו ממשיכים להפגש, אם בככר, אם בארועים הקשורים. אלה מאיתנו שנשארו שם, בעוטף, והפכו בתוך יום לגולים, ואלה מאיתנו שכבר מזמן עזבו, אבל הקיבוץ מעולם לא עזב אותם. אלה מאיתנו שהיו שם, ביום ההוא.

עכשיו, כשנפגשים, יש לכך טעם נוסף, לא רק נוסטלגיה, גם האחזות האחת בשניה ובשלישי. הידיעה שהיינו, שאנחנו חלק.

אבל הספר הזה עוסק בעניינים אחרים, אלה שבתוך הקיבוץ. הקיבוץ, שלא חשוב איך נקרא לו, וכנראה גם לא לגמרי חשוב לאיזו תנועה השתייך פעם, שהרי כיום כולם שייכים לתנועה הקיבוצית המאוחדת, הדברים הטובים והדברים הפחות כנראה לא באמת שונים.

אולי משום כך, משום אותם זכרונות והכרות בגוף ראשון של החיים האלה, אולי משום כך נשארתי עד סופו של הספר.

סיפורם של הילד שהגיע מן החוץ, מוסד שכזה בקיבוצים, שהביאו ילדים לגדול יחד איתנו, כי נדמה היה למישהו שבכך פותרים את העניינים החברתיים (אין מספיק ילדות בגילה, הוא משפט שככל הנראה נאמר עלי, משום השורה הבלתי פוסקת של ילדות ונערות ששהו אתי לשנה או קצת יותר ואחר כך המשיכו. לא זה לא פותר בעיות. בעיקר אם לא היו קודם לכן). ילד החוץ זכה כמעט תמיד ליחס שונה מזה שזכו לו הילדים שהיו להם הורים בקיבוץ, גם אם רק מתחת לפני השטח.

והאשה שעברה לבית מאהבה, רק כדי לגלות שעדיף להחזיק אותו כמאהב. אין שום ריגוש במיסוד יחסים סודיים מרגשים.

אלה חיו האחד עם השני, וגם כשנפרדו דרכיהם, כל אחד למקום אחר, מסיבות אחרות, היו וישנם חוטים הקושרים אותם למקום ואחד לשני.

כמה דברים שנתקלתי בהם בספר, כאלה שהעלו בי חיוך נוסטלגי יותר או פחות:

בקיבוץ היוותה ארוחת הארבע המשפחתית את תמצית התא המשפחתי." (עמ' 46)

עזיבת קיבוץ איננה כמו עבר דירה. אתה עוזב מקום מגורים, אך גם חיים שלמים. עזיבת קיבוץ דומה יותר למעשה הגירה מאשר למעבר דירה. היא בדרך כלל תוצאה של רפיון ידיים, או כאב גדול שאין לו מזור, או של הבטחה גדולה במקום אחר. …"  (עמ' 54)

ומשהו אחרון; באחד הימים, בעת שישבתי בככר החטופים, נשאלתי על ידי איזה מבקר או מבקרת, האם עכשיו, אחרי השבעה באוקטובר, אשוב לגור בקיבוץ. השאלה הופנתה אלי ואל אחרים, כמוני, שעזבו כבר מזמן, ועכשיו "מתחזקים" את "האוהל" עד שובו של אחרון החטופים. לא, עניתי. הסיבות לעזיבה לא השתנו.

אצל שנער מצאתי את זה:

.. אני כאן, עדיין רואה את המקומות שבהם סבלתי כילד, שבהם חשבתי שאני משתגע כנער, שבהם הייתי עצוב כמבוגר, ואני חולף ליד אותם מקומות כמו שאני מרפרף  על כותרות העיתון. …שום רגש. אם אתה תחזור לכאן… הזיכרונות יצופו, הסיבות שגרמו לך להסתלק מכאן יצופו מחדש, תעבור ליד חדר האוכל ותיזכר איך דרשו שתיתן את המשכורת בצבא הקבע לקיבוץ, תעבור ליד המזכירות, תיזכר איך העליבו את אחותך. ..כל שביל יביא ותך לפינת כאב בזיכרונות שלך. …" (עמ' 194 – 195)

כן, עזבנו. אבל הקיבוץ מעולם לא עזב אותנו.

לאלה שהיו שם, ורוצים להזכר. לאלה שלא היו שם ומנסים להבין (לא באמת אפשר).

הדיאלוגים קצת מופרכים (אף אחד לא באמת מדבר ככה), הסיפור לעתים קצת מבולבל, אבל הסך-הכל הוא פיסת נוסטלגיה, ותזכורת למה שהיה , למה שהיינו.