אל שרה פינבורו התוודעתי לראשונה ב"מאחורי עיניה". הסדרה, לא הספר. הסדרה אכן היתה מרתקת, עד התפנית הפארא-נורמלית בסופה. פתאום נוסף רכיב חדש לסיפור, רכיב שלא הופיע לאורך כל הסדרה, ושינה את כל המשמעות של הסדרה, של הסיפור. הרכיב הזה היה מאד מפתיע ולגמרי לא קשור, ושינה לחלוטין את הסיפור כולו. הקוראת, שהיא אני, כלל לא לקחה בחשבון אפשרות שיש בסיפור משהו שהוא מטאפיזי, ומעבר להפתעה שבסיום, הרי שהיה בכך כדי לקלקל לגמרי את הסיפור כולו.

גם בספר נשבעת ישנה תוספת המופיעה כך פתאום, שכביכול אינה "שייכת" לסיפור, תוספת שגרמה לי לאכזבת-מה.

אחרי "נשבעת" חשבתי שלא אשוב אליה, אלא שאז הגיעו הימים האלה שבהם קריאה "רצינית" היא כמעט בלתי אפשרית (לי), ופתאום גיליתי את הספר הזה במרחבי קינדלי (אני כלל לא בטוחה אם קניתיו או קבלתי מתנה), ובכל אופן, זכרתי שלפחות הקריאה בספריה זורמת ושוטפת, וגם אם הספר הוא מסוג ה-"קרא ושכח", הרי שיהיה בכך כדי להעביר את הזמן בימים הקרובים.

ואכן, לא התאכזבתי. הספר מהפך דפים (או שמא "מתרפרש", שכן הספר נקרא בקינדל) במהירות, וקשה להניחו מן הידיים.

נטשה, טשה האולנד, מלכת בית הספר, בלונדינית (מן הצבע) ומובילת שלושת ה"הכי מקובלות" נמצאה יום אחד במי הנהר הקרים ביותר, כשהיא כמעט מתה. כמעט, למרות שהיא משוכנעת שהיתה מתה 13 דקות, ובזכות איש אחד, שיוצא מדי בוקר לטיול עם כלבו, ניצלה.

רבקה, בקה קריספ היתה פעם החברה-הכי-טובה-לנצח של נטשה, עד שהועם זהרה, משום שהגיעה מישהי רזה יותר, בלונדינית יותר, צייתנית יותר, וטשה פשוט "זרקה" אותה.

טשה לא זוכרת דבר מן הזמן שהגיעה למים, מה שמותיר מרחב ניכר לספקולציות.

כשהיא חוזרת לבית הספר מעמדה, הגבוה מלכתחילה, שודרג עוד קצת.

איך הגיעה לנהר? מה בדיוק קרה שם?

בחזרות להצגת בית הספר, כשתלמידה אחרת עומדת במקומה, רק לרגע, במקום המסומן, נופל פנס תאורה על ראשה של ממלאת המקום, האנה, נערה כמעט שקופה במושגים החברתיים של בית הספר התיכון, והורג אותה. טשה היתה צריכה לעמוד שם.

האם מישהו מבקש את נפשה של טשה?

ועכשיו יש גם תלמידה מתה.

כל הורמוני הנעורים נשפכים לספר הזה, האהבות הגדולות מהחיים, הפגיעוּת, מלחמת המעמדות בבית הספר, האלכוהול, הסמים, התנסויות ראשונות בסקס.

ומעל הכל – מי ניסה להרוג את נטשה האולנד, ולמה?

הספר מסופר בחלקו בגוף ראשון על ידי טשה, בחלקו על ידי המספרת היודעת-כל, בחלקו קטעי יומן שכותבת טשה, דוחות טיפול של הפסיכולוגית, דוחות חקירה של המשטרה.

עד הסוף שלא לגמרי מפתיע מצד אחד, ומצד שני מפתיע עד מאד.

הספר, כאמור, נגמע במהירות, וככל הנראה יישכח בעוד מספר ימים. ועד שיישכח, הרי ש"עשה את העבודה" לגמרי, וככזה – טוב היה לקרוא בו.