הכל התחיל כשדפדתי לי בקטלוג של גטבוקס, בז'אנר קינדל (שזכה לסיווג בפני עצמו, למרות שאז צריך לדפדף בכל מיני סוגות מסוגות שונות – מתח, ילדים, רומנטיקה וכו', כאילו שאם יש לך קינדל, די בכך, ואת נידונה לדפדוף אינסופי), ומצאתי שתי כריכות דומות להפליא; שני ספרים של אותה סופרת, עם צילום כמעט זהה על הכריכה (שוב עצלות של המעצב/ת? זה כבר מתחיל לעייף). ובכל אופן, פתחתי דיון בפורום "ספרים?" בפייסבוק, וקבלתי כמה ביקורות מחמיאות על כתיבתה של פינבורו. מאחר שאחד הספרים שלה נשלח אלי פעם לסקירה, החלטתי שאולי כדאי לקראו, כאתנחתא בין ספרים "רציניים" וכבדי ראש (זו אחת הטכניקות שלי לבדל ספרים שחשובים לי האחד מהשני; במקום לעשות הפסקת קריאה כדי להניח לספר שאהבתי "לשקוע" בי, אני קוראת איזה ספר שמיד יישכח, ויכולה לעבור אחרי כן לעוד ספר שאני מניחה שיהיה מן הטובים באמת).

יש כמה טכניקות בכתיבת ספרי מתח; באחת אין הקוראת יודעת מי הפושע, והיא קוראת את הספר בשקיקה, מן ההתחלה ועד לגילוי הרוצח/ת, ואחר כך באים ההסברים, איך פוענחה התעלומה ואלה רמזים נשתלו במהלך הכתיבה, שאמורים היו להורות לקוראת את הדרך (או לפחות לחוקר/לבלש/ לגב' מארפל); ישנם ספרים שהקוראת מודעת כבר מלכתחילה מי הפושע, והיא מרותקת לדרכי הרמייה שלו עד לתפיסתו, וישנם כל מיני תערובות של הטכניקות הללו, או טכניקות משנה. בכל המקרים, הכוונה היא שהקוראת תעצור נשימתה ותדיר שינה מעיניה עד לסופו של הספר, ולפתרון התעלומה.

לעתים, בעיקר בשנים האחרונות, נילווה למתח גם איזשהו מסר חברתי, לעתים המסר הוא העיקר, והמתח מוסיף עוד עניין, לעתים הסופר/ת מבקש/ת לקחת חלק בטרנד הקיים.

שרה פינבורו ב"נשבעת" מערבת כמה טכניקות בכתיבה, זו המטעה את הקוראת, בתחילה, ולאחר מכן, כשהקוראת כבר יודעת, תוביל פינבורו את הקוראת בנבכי הפסיכופתיה, ההזנחה החברתית, הנשים המוכות והילדים החבולים. כדי להוסיף משהו על ההטעיה, הרי שהתקציר על הכריכה לא לגמרי מדייק בטריגר לאירועים שיבואו בעקבותיו, ונראה, במבט לאחור, כאילו היה ממש צורך להוסיף עוד איזה פיתול / פיתוח בעלילה, כדי למלא מספר דפים מתבקש.

ליסה היא אם יחידנית המגדלת את בתה בת העשרה בעיר קטנה. היא מפרנסת את שתיהן בכבוד ונמנעת ככל האפשר מקרבה לאנשים אחרים. למעט חברתה הטובה העובדת עמה. לשתיהן יש סודות שהן מסתירות אשה מרעותה, אבל החברות הזו מספקת ותומכת דיה.

אווה, בתה של ליסה, בת עשרה (שש עשרה בפתיחת הספר), תלמידת תיכון גנרית למדי, עם מרדנות של בנות עשרה, עם החיכוכים הרגילים של בת עשרה עם אמה המגוננת מדי (לקוראת ברור כבר מן הפתיחה – מכתב פרידה של אם צעירה הבורחת מבעלה המכה – מדוע האם מגוננת).  אווה גם חברה בנבחרת השחייה, ומנהלת את חייה בתוך חבורה של ארבע נערות (אחת מתוכן מבוגרת מעט יותר, וכבר הולכת לקולג'), והחיים נראים סבירים למדי.

אווה מסתירה מאמה ומכל העולם, בעצם, התכתבויות שלה בפייסבוק עם גבר מסתורי ששולח לה מסרי אהבה, ואף קובע עמה פגישה חשאית.  (מסר דידקטי להורים שבינינו בעניין ההשגחה על הרשתות החברתיות ועל גלישת הילדים ובעיקר הילדות).

האירוע הנרמז בכריכה האחורית מתרחש לאחר כשליש מהספר; במשך כשליש הספר הקוראת הוּבלה בדרך מסוימת, מוטעית, ובשליש הספר מתחיל סיפור אחר.

השלווה המשפחתית מופרת, האנונימיות נדרסת ברגל גסה, וליסה ואווה מועברות לדירת מסתור. מנקודה זו מתגלגל הסיפור "האמיתי", ובו פלש-בקים לאירועים שהובילו לחיים החשאיים למחצה שניהלה ליסה, התוכניות השטניות של מי שפועל נגדה, והסוף הטוב, כי זה ספר כזה. צריך שיהיה לו סוף טוב; קתרזיס מזכך לקוראת.

ספר מתח טוב צריך להיות עוצר נשימה ומדיר שינה. הספר הזה עונה על כך רק באופן חלקי. קראתי עד הסוף, נהניתי במידה מסוימת. הדמויות לא מספיק "אפויות", לא מספיק משכנעות; ה"טריגר" הנרמז בכריכה האחורית אינו באמת טריגר, כאמור, ויש בו איזו תוספת כמעט מלאכותית לעלילה.

אפשר לקרוא.