ערפדים, כידוע לכל,  הוא יצור מיתולוגי הניזון מדמם של בני האדם (או בעלי חיים, אבל פחות). הוא חי חיי נצח, מסתובב בלילות ונח בימים. האפלה היא הסביבה הרצויה לו.

ומן הצד האחר – סוגת הרומן הרומנטי מאופיינת על ידי סיפור מסגרת נוסחתי, בו אשה צעירה, לעתים חסרת נסיון עם בני המין השני, לרוב מעוטת הכנסה, פוגשת גבר המבוגר ממנה במעט או בהרבה, בעל ממון, פנוי אך נמצא בקשר מסוים עם אשה אחרת, אולי מאורס לה , ובסופם של מעקשים ימצאו עצמם השניים יחד, פוסעים אל השקיעה

ואם נעביר את הרומן הרומנטי אל המאה ה- 21, ונוסיף לה ערפד, הרי שאפשר לרקוח מעשיה משובחת למדי, בתנאי שהיא כתובה היטב.

היסודות הללו נמצאים בספר הזה – השותף שלי הוא ערפד. קאסי גרינברג היא אשה צעירה שלאחר שסיימה את לימודי האומנות לא הצליחה למצוא מקום עבודה מסודר, ועל כן היא מלהטטת בין עבודות, מלצרית בבית קפה אופנתי, משמרות במדור לספרות ילדים באחת הספריות. יש לה חבר טוב מאד, הומוסקסואל שאך זה נישא לבחיר ליבו, והיא צריכה לפנות את דירתה בהקדם, משום שאין היא יכולה לשלם את שכר הדירה הנדרש ממנה. הדירות בשיקגו אינן זולות.

היא נענית למודעה בקרייגסליסט המציעה חדר בדירה, באחד המקומות הכי טובים בעיר, במחיר המצחיק של 200 דולר,  אלא שאליה וקוץ בה. בעל הדירה הוא איש מוזר. מאד מוזר. בעל מנהגים מיושנים, חליפות הנראות כאילו נלקחו מסדרת הטלוויזיה דאונטון אבי, הוא מדבר מוזר, יש לו גינונים של ג'נטלמן, אבל מן המאה הקודמת. אה… והוא, כמובן, במסגרת הז'אנר, יפה תואר ביותר.

במהרה יתברר לקאסי גרינברג כי פרדריק פיצוויליאם, זה שמו של בעל הדירה המוזר, הוא אכן מן המאה הקודמת (ואף לפניה) וכי עקב תרדמה בת מאה שנים (מי אמרה היפיפיה הנרדמת?) התעורר במאה ה-21 כשהוא נטול כישורים לחלוטין.

הוא מבקש ללמוד ממי שיהיה או תהיה שותפ(ת)ו לדירה כיצד יש להתנהג בזמן הזה.

ובכן, כפי שציינתי לעיל, כתיבה טובה יכולה להפוך את הסיפור הבנאלי ביותר למהנה הרבה יותר.

זה, לצערי, לא קרה בספר הזה.

סיפור המסגרת עונה על כל צרכי הז'אנר, אבל התפרים גסים מדי. קאסי לא יכולה לדבר עם פרדריק, או אפילו להביט עליו, מבלי לאבד כמעט את עשתונותיה, בכל פעם. הגימיק של פתקים בכתב יד, וחילופי מסרונים, יכולים להוסיף (מעבר לעלות הנוספת למו"ל בעריכה ובהפקה), אבל אין הם מפצים על דלות הכתיבה.

אפילו המפגש הסוער בין השניים, בואכה הרבע האחרון של הספר נראה יותר כמו עוד סימון V בצ'קליסט של מה צריך להיות בספר.

התוצאה הסופית היא ספר חביב למדי, ותו לא.

עד עמוד 272 הגעתי, והחלטתי שדי לי. הגיבורה והגיבור לא באמת מעניינים אותי.

לזכותו של הספר יאמר שמשסגרתי אותו, טרם החלטתי אם להמשיך או לא, הוא בהחלט השרה איזו מחשבה נעימה ומנחמת.

וגם ציטוט חביב שמצאתי בו, בעניין הרשתות החברתיות:

…'אני פשוט לא מבין את הדחף המודרני הזה לחלוק כל מחשבה אקראית שעוברת לך בראש עם העולם כולו ברגע שמשהו קורה.'" (עמ' 153 – 154)

על שכאלה נאמר: לא מזיק ברובו.