שיח' ג'ראח, שכונה ירושלמית שמככבת בכותרות כלי התקשורת בשנים האחרונות משום היותה שכונה שבה רכוש שניטש על ידי יהודים במלחמת העצמאות, ועתה נדרשים פלסטינאים הגרים בבתים שניטשו אז, ומאז נבנו וחודשו, או לא, לפנות את הבתים משום שיש מי שטוען לבעלות עליהם, בדרך כלל מכיוון מאד מסוים של המפה הפוליטית.

אבל הספר הזה לא מספר על שיח' ג'ראח של היום, אלא על שיח' ג'ראח של פעם, שאז חיו בה יהודים וערבים בשכנות טובה יותר או פחות, עד שבאה המלחמה ועקרה אנשים מבתיהם מצד זה ומן הצד השני, ואלה שנותרו והפכו, לפחות על פי השלטונות משני הצדדים, לאויבים, ואלה התנחלו ברכוש הנטוש של אלה, ולהיפך.

שכונת שיח' ג'ראח של צביה אביטל היא פסיפס של צבעים וקולות ובעיקר אנשים ונשים, בעיקר נשים, למען האמת, שדמויותיהן מתבלטות בסיפורי השכונה.

"סיפורי" ולא "סיפור", משום שיותר מסיפור יש כאן תמונות-תמונות, זרקור המכוון לאירוע זה או אחר בחיי הדמויות, ומהן, מן התמונות האלה, שוזרת הקוראת את סיפור חייהן.

לולו, זו המובילה את הספר, היתה נערה צעירה שאביה ואמה מתו עליה, ולמרות שהשכלתה וחכמתה קנו לה מילגה בפריז, הרי שסבתה אסרה על נסיעתה משום הפחד לשלומה ולשמה הטוב.

בבחרותה נועדו ללולו גדולות – מלגת לימודים בפריז, וכבר מצאה לה בפריז משפחה מאמצת שתיקח אותה תחת חסותה, אלא שבאה סבתא מוזלי, שלולו היתה בחזקתה לאחר שנפטרו אביה ואמה ממחלת השחפת, עיוותה פניה וירקה.. והוסיפה יריקה שקטעה את מה שהיה יכול להיות מסלול חייה של לולו, וסתמה אותו בבעל אמיד שנושא עשרות שנים נוספות על גילה. "

כי כך הן נשים צעירות וילדות ונערות, נתונות הן למשפחותיהן כסחורה; ירצו הסוחרים בגורל כזה או אחר, אין להן ברירה אלא לקבל עליהן את שנגזר.

לולו שנישואיה לא עלו יפה, והתגרשה מבעלה, נדונה להוליך את חרפת הגירושין לפלשתינה, ושם ניתנה לאלמן אחד, סאלם שמו, אבל לתינוקת, לאשה.

ומשנישאה לסאלם הפכו ההשכלה והספרים לחלום רחוק, וחייה וגופה חדלו מהיות שלה, והפכו לשלו.

לילדיה בקשה לולו, כדרכם של הורים המבקשים בילדיהם את חלומותיהם שלהם, הזדמנויות טובות יותר מאלה שהיו להם בביתם, ולכן ניסתה, פעם אחר פעם, לשלחם למקומות טובים יותר, או טובים יותר בעיניה, גם אם בכך נפרדה מהם לתקופות ארוכות.

דרך תיאורי רגע ומקום בונה הקורא/ת את סיפור חייהם של לולו וילדיה, כמו גם של דמויות משנה אחרות, הצצות רגע ונעלמות, ודרכן את סיפורה של השכונה ושל אנשיה.

ועל כל אלה יש להוסיף את השימוש בשפה, כי כבר אין כותבים כך כמעט כלל; שפה גבוהה, מסולסלת ועשירה, כזו המתגלגלת על הלשון ומעשירה לרגע את עולמה של הקוראת בעוד ועוד מלים וביטויים שנדמה היה שעברו מן העולם.

ספר לא ארוך, מאיר עיניים ופתוח חלון למה שהיה ואיננו.